ביקורת ספרותית על ריקוד הצללים המאושרים מאת אליס מונרו
ספר בסדר

---

אני כותבת על הספר הזו בתחושה מעורבת. עבר זמן רב מאז שהתחבטתי כה רבות בדעתי על ספר, והנה כאן הלבטים הציפו אותי שוב ושוב במהלך הקריאה.
הכתיבה יפהפיה ומדוקדקת, מלאה באמיתות קטנות על החיים, לעתים מרגשת – אבל איני יכולה להגיד בפה מלא שנהניתי ממנה.

מדובר בקובץ סיפורים קצרים אשר מספקים לנו הצצה על דמויות שונות ומשונות מתקופה אחרת – בדרך כלל עיירה שכוחת-אל שנותרה קפואה אי שם במאה הקודמת. במרביתם חוזר נרטיב מסוים סביב ילדת העיירה הקטנה, שבחייה המשעממים והריקניים לכאורה, קיים איזשהו עקצוץ שאמור לעורר בנו תובנה על החיים – אך זה לא תמיד קרה לי. למען האמת, הרגשתי איטיות מסוימת עד שהצלחתי להתחבר אל הדמויות ואל העלילה – ואז, באירוניה מסוימת, הסיפור הסתיים ושוב הייתי צריכה להתעמת מול התחלה זרה של סיפור חדש, שלא עוררו בי התלהבות רבה מדי.

כמו משפט הפרידה הידוע "זה לא אתה, זו אני" – יכול להיות שזה המקרה. בתור חובבת מתח היה חסר לי האקשן ("נו, איפה החלק שמגלים את הגופה?") שבדרך כלל קיים בשפע בסיפורים הקצרים דוגמת שרלוק הולמס ואחרים שאני כה נהנית לקרוא. באופן כללי, תמיד העדפתי לקרוא על תעלומות מסתוריות מאשר לחפש רבדים סמויים ותובנות מרגשות בסיפורים שלכאורה מצטיירים כשגרתיים וכחסרי ייחוד – בדיוק מסוג הסיפורים הקיימים בקובץ הזה.
אם ניחנתם בסבלנות אינסופית ואתם מוכנים להתמודד עם האתגר של ציד הפנינים הספרותיות – עשוי להיות שתהנו מהקריאה. ואולם, אם גם בעורקיכם זורמים סחפים של מתח, מסתורין ופנטזיה – עדיף שתניחו לספר זה לנפשו, בתקווה שימצא בית חם אצל שולי פנינים סבלניים מאשר אצל אקשניסטים בכל רמ"ח איבריהם.

» ביקורות נוספות של דנה
» ביקורות נוספות על ריקוד הצללים המאושרים