“ממזרתה זאת. יש סופרים כותבים איזה מאה מאתיים עמוד בשביל שתכיר קצת את זה שהולכים לספר עליו זאתי יודעת באולי עמוד עמוד וחצי להכיר לך את הבפנוכו של הבנאדם שאתה חושב הכרת אותו אפילו מלפני היום שנולד. אבל מה, הכל בעצב. אני יש לי משפחה שמחה לא מכיר ככה עצב. זה כמו אחרי ההלוויה של בת אחותו של אבא שהלכה שעוד לא היו לה חמישים. ישבו כל השבעה אצלם בסלון הריצו צחוקים על על מה שעשתה וכל הפאלטות שהיו לה בחיים מרוב שצחקו ראית כמה הם עצובים. זאתי הפוך אפילו השמחה אצלה תבוא בעצב אולי מרוב שעצובה לפעמים אם קצת פחות עצובה אתה יכול לחשוב שהיא שמחה.
אפילו שזה הרבה סיפורים בסוף יוצא מזה כמו סיפור אחד שהכל זה בקנדה איפה שאולי אפילו אם אחד נולד שמח מרוב שרואה מסביב הכל בצבע אפור יעני המזג אויר והבתים והבגדים של האנשים וכל מה שיש נהיה לו אפור בנשמה. וכמעט הכל זה ילדה והמשפחה שלה שגרים שמה ולפי מה שמספרת אני לא הייתי הולך לגור שמה אפילו שלא חם כמו פה ואפילו שעל יד הבית יש להם אגם יעני מים לא בעיה בשבילם אבל כל מה שיש בו צבע אפילו שאין שמש ידהה ואם לא ידהה לבד אולי יסתכלו עליו עקום בסוף ישטפו אותו עם אקונומיקה האנשים שאף אחד לא אוהב שיהיה לידו משהו שלא כמו כל השאר.”

“זהו כבר הספר השלישי של אליס מונרו שאני קורא; אצל כולם יש את המכנה המשותף של חיים בסְפָר החקלאי הקנדי. אזורים של עיירות קטנות וחוות חקלאיות מרוחקות אחת מהשנייה. בכולם ילדות ונשים הם גיבורות הסיפורים שלפעמים גם מספרות הסיפור בגוף ראשון. שוב ושוב אני מתפעל מיכולת התיאור המדהימה לדעתי של מונרו את גיבורות סיפוריה. בקובץ הזה חלק מהסיפורים מתרחש בעיירה בשם ג'ובילי, שאין לי מושג אם היא קיימת או לא, אבל מונרו מפיחה חיים בתושבי העיירה הזאת שהם גם גיבוריה. כמובן שכשמדובר בסיפורים שונים יש ביניהם טובים יותר ופחות אך חלק מהם ממש מרגשים! תוך כדי שיחת חולין, שמעתי מחבר שלי שאיננו "קורא מושבע" כמוני שהוא איננו אוהב ספר מסוים שלה שהגיע אליו באקראי, והוא הפסיק אותו באמצע. בעיניי זהו ממש חילול קודש! כי מונרו היא סופרת ממש נ-ה-ד-ר-ת בעיניי! אבל את החוויה הזאת צריך לחוות כל אחד בעצמו. אני על כל פנים אהבתי מאוד את הספר הזה כשם שאהבתי ספרים אחרים שלה שקראתי.”

“אני כותבת על הספר הזו בתחושה מעורבת. עבר זמן רב מאז שהתחבטתי כה רבות בדעתי על ספר, והנה כאן הלבטים הציפו אותי שוב ושוב במהלך הקריאה.
הכתיבה יפהפיה ומדוקדקת, מלאה באמיתות קטנות על החיים, לעתים מרגשת – אבל איני יכולה להגיד בפה מלא שנהניתי ממנה.

מדובר בקובץ סיפורים קצרים אשר מספקים לנו הצצה על דמויות שונות ומשונות מתקופה אחרת – בדרך כלל עיירה שכוחת-אל שנותרה קפואה אי שם במאה הקודמת. במרביתם חוזר נרטיב מסוים סביב ילדת העיירה הקטנה, שבחייה המשעממים והריקניים לכאורה, קיים איזשהו עקצוץ שאמור לעורר בנו תובנה על החיים – אך זה לא תמיד קרה לי. למען האמת, הרגשתי איטיות מסוימת עד שהצלחתי להתחבר אל הדמויות ואל העלילה – ואז, באירוניה מסוימת, הסיפור הסתיים ושוב הייתי צריכה להתעמת מול התחלה זרה של סיפור חדש, שלא עוררו בי התלהבות רבה מדי.

כמו משפט הפרידה הידוע "זה לא אתה, זו אני" – יכול להיות שזה המקרה. בתור חובבת מתח היה חסר לי האקשן ("נו, איפה החלק שמגלים את הגופה?") שבדרך כלל קיים בשפע בסיפורים הקצרים דוגמת שרלוק הולמס ואחרים שאני כה נהנית לקרוא. באופן כללי, תמיד העדפתי לקרוא על תעלומות מסתוריות מאשר לחפש רבדים סמויים ותובנות מרגשות בסיפורים שלכאורה מצטיירים כשגרתיים וכחסרי ייחוד – בדיוק מסוג הסיפורים הקיימים בקובץ הזה.
אם ניחנתם בסבלנות אינסופית ואתם מוכנים להתמודד עם האתגר של ציד הפנינים הספרותיות – עשוי להיות שתהנו מהקריאה. ואולם, אם גם בעורקיכם זורמים סחפים של מתח, מסתורין ופנטזיה – עדיף שתניחו לספר זה לנפשו, בתקווה שימצא בית חם אצל שולי פנינים סבלניים מאשר אצל אקשניסטים בכל רמ"ח איבריהם.”

“לא ברור לי מדוע הסופרת זכתה בפרס נובל לסיפרות. בספר הזה יש קובץ של סיפורים קצרים, שהדבר היחיד שמקשר אותם הוא היותם משעממים, סתמיים, חסרי עניין וחסרי פואנטה.
נטשתי באמצע.”