ביקורת ספרותית על נער ושמו סמית - כתרי # מאת ליאון גרפילד
ספר מעולה

---

קיימים עלי אדמות בערך עשרה ספרים שנבדקו מדעית והוכחו כבעלי יכולת ברורה להביא אותי לידי דמעות.
רובם, באופן לא מפתיע, הם ספרי ילדים:
המלך מתיא, שבמשפט האחרון שלו העיניים שלי תמיד רטובות, גם בקריאה החמש מאות חמישים ושתיים.
שמונה בעקבות אחד שבו אני מוצא את עצמי מתאבל על הכלבלב של קבוצת איילה (לכש, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים).
וגם, במקום של כבוד בפנתיאון הדמעות שלי, הספר הזה.

בעמוד השלישי בערך בספר הזה מישהו נרצח.
בכל עמוד משם והלאה, מישהו כמעט נרצח.
זה לא בדיוק ספר מתח, אף על פי שיש בו איזו תעלומה - זה ספר שעיקרו יחסי אנוש, וככזה הוא יפהפה.

הספר הזה עוסק בנער ושמו סמית, פרח כייסים צעיר שניחן בכל היכולות: זריזות ידיים, ערמומיות, יכולת החנפה סוג אלף.
הספר הזה עוסק בחברים שלו: שתי אחיותיו, התופרות העניות, השודד לורד טום, שופט השלום העיוור ובתו הקדושה. וגם אסירים למיניהם ושני אנשים לבושים בחום. ופרקליט מגעיל אחד.
הספר הזה עוסק בחברות ובבגידה, בכנות ובאמון - ובהפרת אמון, בחטא ובתשובה.

יש בו אנאלפבית קטן שמנסה למצוא מישהו שילמד אותו לקרוא.
אבל האחיות שלו לא יודעות לקרוא.
והתליין חושב שהוא מתבדח.
וההצגה שהוא הציג בפני הכומר משכנעת יתר על המידה.
והשופט המשכיל עיוור.
וכשהבת הקדושה מלמדת אותו לקרוא, המסמך שכל כך רצה לקרוא בו כבר איננו בידיו.

יש בו קצת הומור - כמו חפץ גדול שמסתתר מתחת לחצאית של ברידג'ט ומטביע עקבות בשלג, או כמו נאום דתי נלהב מפיו של סמית, שיעשה הכול כדי שהכומר ילמד אותו לקרוא.
יש בו הרבה כאב, אבל חבל לקלקל, אז אני לא אגיד מילה.
ויש בו הרבה תמימות וחן ויופי, והם הם אלה שהקנו לספר את מקומו הנכבד בהיכל הדמעות שלי.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על נער ושמו סמית - כתרי #