פנטזיה היא אכן חלק מזערי מההתרחשויות, כמו שאנאקין אמר. ואף על פי כן - אני טוען שכל ספר, אפילו הפנטזיה הכי קיצונית, מציבה מראה לכל אדם באשר הוא אדם. דרישות המינימום מהקורא הם עיניים, והרבה זמן פנוי להתבונן בדברים שהוא קרא. (לפעמים זה אגב תופס אותי בזמן הנסיעה באוטובוס...)
הזאבים בהחלט מעוררים סימפטיה ואהדה מהרגע הראשון, אבל בל נשכח שהספר נפתח בנד סטארק המסיר את ראשו של עריק ממשמר הלילה, ומסתיים ב... בדיוק אותו הדבר, רק להיפך. תמיד שאלתי את עצמי אם זו לא אמירה של ג'ורג' מרטין, שרוצה ללמד אותנו שגם הוצאה להורג של עריק היא מעשה שיש לשלם עליו. ולגבי רוב סטארק, אני תוהה אם הוא לא טעה את אותה הטעות של נד סטארק כשהחליט להוציא להורג את קארסטארק (על אף פשעיו הנוראיים). אחרי הכל - מלחמה היא עסק מסובך, שבו הטובים יכולים ברגע אחד להיקלע לדילמה שתעמיד בספק את טוב הלב שלהם. בראן, אריה, סאנסה, (ריקון?) הם נשמות טובות, אבל צעירות. מי הם יהיו כשיגדלו?
מכל מקום, הנה הסגל שלי לווסטרוז שכולו טוב: דאיינריז כמלכה, טיריון לאניסטר כימין המלכה, בראן סטארק כמלומד, אריה סטארק כראש המשמר, סאנסה כספטונית, וג'ון שלג בתפקידו הנוכחי (בספר 4) מפקד משמר הלילה :))))) (מי יודע, אולי מרטין בשעה זו מכין לנו תבשיל כזה).

אגב, מפזר הערפל :) אני אישית יודע טוב מאוד באיזה צד של המתרס אני נמצא, בצד של הזאב ;). לצערי הצד הזה קצת בהפסד כמו שזה נראה עד עכשיו (קראתי עד סוף הספר הרביעי בינתיים), אבל באופן יחסי מדובר בצד ה"מוסרי" יותר וה"טוב" של היקום המדמם של מרטין הסדיסט.
למרות שגם האחים (הבנים) לבית לאניסטר הם דמויות מדהימות ובהחלט מעוררי הזדהות בשלבים מסויימים של הסאגה.

שונרא, קודם כל מתנצל כי לא ידעתי שאת חתולה ולא חתול :)
שנית, בדיוק בגלל שאת מתרחקת מפנטזיה "רגילה" אני ממליץ לך לנסות את הסדרה הזו. מדובר יותר במותחן פוליטי היסטורי רחב יריעה מאוד. יש בה מעט מאוד אלמנטים "אל טבעיים" וגם הם באים יחסית מאוחר, כשאת כבר ממש מעורבת בתוך הסיפור. אם את לא מפחדת מריבוי דמויות, מקומות ועלילות שמסובכות אחת בשניה אבל באופן מרתק, הסדרה מאוד מומלצת.

אנאקין, אני מתרחקת מפנטזיה בלי קשר לסדרה הזו. הז'אנר לא מושך אותי ולא מסקרן אותי.
אולי אני מפסידה ואולי לא, לא יודעת. מכל מקום, לא התכוונתי לזלזל בספר הספציפי הזה.

חייב להתערב בדיון :-) שונרא, לפטור את סדרת שיר של אש וקרח ב"זו ספרות פנטזיה שאני לעולם לא אקרא" זה לעשות עוול לספרים האלה וגם לעצמך כקורא.
זו לא סדרת פנטזיה שגרתית, שום דבר בה לא עובד לפי תבניות שמוכרות למי שכן קורא פנטזיה, ומרתיעות את אלה שלא רוצים להתקרב לז'אנר. חלק נכבד מהאירועים (במיוחד בספרים השני והשלישי) אפילו מבוססים באופן חופשי על אירועים שהתרחשו בעולמנו המציאותי, לפני לא הרבה מאות של שנים, בעיקר על "מלחמת השושנים" בבריטניה של המאה ה 15.
המלצתי, לא לפסול יצירה כזו לפני שלפחות נתת לה סיכוי הוגן.

כל השמות שהזכרת לא אומרים לי כלום. בכלל, צריך אינדקס כדי לפענח אם זה חלק ב' של כרך א' של ספר מס' 4 בסדרה מס' 3. איזו תסבוכת. ועדיין לא הבנתי אם זה משחקי הכס או לא, אבל זה לא חשוב כי בכל מקרה אין סיכוי שאקרא פנטזיה.
ולעצם העניין, גם לאחר ההסבר שלך לא הבנתי את ההשוואה בין עולמות פנטזיה מטורללים לבין העולם האמיתי, שבו למרבה האימה יש שטן אמיתי בדמות דאעש.

אוי שונרא, לא הבנת את דבריי. בוודאי שאני מודע לכך שהספר הוא בדיוני, אבל ככל ספר הוא מעמיד מראה אישית, לאו דווקא ציבורית, מולנו. איזה מין אדם אני? במי אנחנו תומך בספר ומה זה אומר עליי? במידה ויעמידו אותי בעולם הדמיוני שנקרא ווסטרוז, האם הייתי טיריון לאניסטר שעומד בחירוף נפש ובעזות כנגד מעשי העוול של משפחתו, או סרסיי לאניסטר? רוב סטארק הנמהר, או ג'ון שלג השקול? המיוחד בספר הזה הוא שהוא לא שחור ולבן, ולא ניתן למצוא בו את הגיבור הלבן, נטול הרבב. האם כאן אצלנו יש גיבור לבן נטול רבב? אולי אצל השמאל זה בוז'י הרצוג, ואצל הימין זה נפתלי בנט, אבל אלו עדיין שאלות מעניינות שנולדות מקצת מחשבה מעמיקה, ואני לא רואה תועלת בלפטור את זה באמירה של "המעשים שבספר הם בדייה פנטסטית".

אנחנו ניצבים בצד של המתרס שחלקו אולי קורא ספר פנטזיה על קורבנות אדם דימיוניים שמועלים באש דימיונית אבל הוא לא שורף אנשים חיים ואמיתיים.
זה עונה על שתי השאלות ששאלת. המעשים של מה שמה מליסנדרה הם בדייה פנטסטית ואילו המעשים של דאעש הם ממשיים, אכזריים ושטניים.