“קשה לכתוב ביקורת על סדרת ספרים זאת בגלל השפעת סדרת הטל' שבגלל שהסופר לא סיים לכתוב את סדרת הספרים היוצרים נאלצו להמציא עלילות ותפניות ועשו זאת כה רע בעונה האחרונה אבל אני פה לכתוב על הספרים אז ככה אני חושב שכדאי לקרוא את הסדרה למרות שהיא דיי אלימה אבל העולם שהסופר יצר מעניין אני מחכה כבר 10 שנים לספר הבא בסדרה שאני מקווה שהסופר ישלים לפני מותו את הסדרה שלא יקרה מה שקרה למחזור כישור הזמן ...”

“# לא ראיתי את הסידרה הכה מדוברת. כל כך הרבה דיברו עליה שלא היה לי חשק. בניגוד לחיבתי את הסוגה לקריאה, אני לא מתלהבת מפנטזיה/מדע בדיוני מוסרט. אני מעדיפה את הדמיון שלי, שמביים לי סרטים מופלאים מבית. וכך באיחור אופנתי, אחרי שכולכם מן הסתם כבר מכירים את העלילה, החלטתי לקרוא את הספר. חוויית הקריאה בו הזכירה לי איך היה לקרוא ספרים בגיל 10: בנשימה עצורה, בלי לעצור כדי לעשות דברים לא חשובים (שעורים? הצחקתם. לאכול? לבלוע מהר בלי ללעוס. לישון? עם הפנס מתחת לשמיכה) ומה יש לנו כאן? עלילה מותחת מהמשפט הראשון ונמשכת עד סוף הסיפור, שכמובן אינו סופו, הוא בנוי להמשכים. האנשים בסיפור הזה – מדובר רק באצילים, לא בפשוטי עם – חיים ומתנהגים לפי עקרונות של המאה ה-6. מלך (לא ארתור אבל הרעיון דומה) ומועצתו המורכבת מאצילים, מחליטים פחות או יותר יחד על יציאה למלחמה, עונשים למפרי הכללים, או יום ספורט ענק (חגיגות ומשתה...) בו האבירים רכובים על סוסים מנסים לגבור האחד על השני. לא מתרגשים שם מרציחות והריגות, מאונס או הטלת-מום. אבירים מציעים פרח לגבירה נאוה (היא בת 12 – 16. בוגרת יותר היא כבר מטרונית, שמתייחסים אליה בכבוד וכמובן לא מחזרים אחריה) לאורך כל הסיפור צצים סיפורים והרפתקאות החופפים אחד את השני, והקורא חייב – פשוט חייב! – לעקוב אחרי העלילה בכסיסת צפורניים. ובכן יש פה אצילים החיים בסרט – המון תככים, משרתים, יועצים ומלחמות. יש שבטים - משהו דמוי הטאטארים או המונגולים – נוודים, רכובים, פראים, עם כללי התנהגות וקודים שונים, עם רמת אכזריות שמשתווה ואף עולה על רמת האכזריות של האצילים שהזכרתי. יש גם קבוצה של "שומרי החומה". אלה נשבעים אמונים לשירות עד המוות והם נאמנים רק למטרתם. א-פוליטיים בהגדרה. המשותף לכל הקבוצות האלה הנראות ומתנהגות באופן שונה האחת מרעותה, הוא אהבת המלחמה, התלהבות מריב ומדון והגדרת "הכבוד" כערך העליון המשפיע על ההתנהגות. מרטין מתבל את סיפורו בקומץ אימה על-טבעית אך הנושא הזה אינו משתלט על הסיפור (לפחות לא בספר הזה). לפי מרטין - מלחמה היא טעם החיים של האדם. (ואם העניין שלנו לקרוא עליה, לצפות בסרטים עליה הוא מדד – כך היא גם בעינינו). תככים, רכילות, תימרון - בקיצור פוליטיקה - הם עיסוק מרתק, בעיקר למנצחים (ולמי איכפת מהמפסידים?) החכם יכול להפוך את החיסרון ליתרון. ההירארכיה פה היא בולטת. כל אדם יודע אם הוא צריך להשתחוות או מותר לו לבעוט. נהניתי מאד. אני בטוחה שספרים מהסוג הזה טובים כחיסון מהסתיידות עורקים. לא אמשיך להמשכיו, בעיקר כי כל תרופה טובה במינון הנכון. מינון יתר הוא רעל. וחוצמזה - מה יכול מרטין להוסיף על סיפורי העיתונים יום יום? 1/2”

“שנה חלפה לה מאז נכנסתי אל העולם של "שיר של אש ושל קרח", ולמען האמת, איני בטוחה אם אי-פעם עזבתי. כעת ברצוני להודות לגברת קורונה: על ביטולי הטיסות, ועל הזכות להישאר עוד קצת. אז הנה אני - גלי, נערה ממוצעת (מינוס) בת שש-עשרה מקרית ביאליק - מתיימרת לבקר את ספר המופת "משחקי הכס". ראשית, ברצוני לפתוח במטאפורה קטנה, למען יבינו אלו מבינינו שלא קראו את סדרת הספרים - מהי בעצם? דמיינו לעצמכם עץ שופע ענפים, ולו גזע עבה עם חריטות לאין-ערוך, הצומח מאלף ואחת שורשים. זהו "שיר של אש ושל קרח". ומהו "משחקי הכס"? הספר הראשון הוא בסך הכל הגרעין המתבקע לאלף ואחת שורשים שמספרם כמספר הדמויות, לגזע אחד עבה עם חריטות לאין-ערוך שמספרן כמספר הפרטים, וענפים למכביר - שמספרם כמספר התפניות בעלילה (נו טוב, וגם כמספר המעריצים שמחכים לספר הבא). ומכאן משתמע; התחלת הסיפור, וכל אשר יבוא בעקבותיו. לא אנסה בכלל לתקצר את העלילה - היו בטוחים שעד שאצליח, כבר תוקם כאן ממשלה. מה גם, שרבים עשו זאת לפניי וטוב ממני. אגש מיד לביקורת: קודם כל, אם היה עליי להגדיר את מהות הספר "משחקי הכס", הייתי אומרת שהוא הנזר שבכתר. הפנינה שבצדפה. הטילון היחידי הזה באריזה שיש לו שוקולד בקודקודו. הבנתם. אני לאו דווקא אומרת את זה מתוך איזו אכזבה עמוקה מהמשכי הסדרה, אלא מתוך הערכה גרידא. עליכם להבין איזה קסם התחולל בספר הזה. בידי אומן מופלאות ג'ורג' טווה את העולם העצום שלו, בנוסף לקווי האופי של דמויותיו. "שיר של אש ושל קרח" הינה סדרת ספרים הטומנת בחובה פנינים כה רבות של אותנטיקה, יצירתיות ומציאותיות. לא נחסכים מאיתנו הן פניהן המכוערות של הדמויות האהודות עלינו ביותר, והן פניהן היפות של אלו שאנחנו רוצים לשלוח לקרב עד המוות עם מירי רגב. "שיר של אש ושל קרח" חושפת בפנינו בין לבין כמה מורכבת היא נפש האדם, וכיצד מוסר משנה את עמדתו בין אנשים, מקומות וזמן. בנוסף, אהבתי לחלוטין את הווי הסיפור; אבירים, דרקונים, פשוטי-עם, קרבות רמחים, נסיכות ומלכים וכו' וכו'. אלו פשוט 772 עמודים שמותירים תחושה של קסם עילאי בנפש, ולי לא נותר אלא ללגום אותו בשקיקה. גם בשפה, גם בתיאורים וגם במוזיקה מצליח ג'ורג' להכניס אותנו אל תוך עולם פנטזי-היסטורי ועם זאת כל כך מציאותי. "משחקי הכס" תיתן לכם הזדמנות חד פעמית, אסורה ומיוחדת במינה: בריחה מבידוד. כן, כן! היישר אל מבוכות דמיונכם, וכל מה שנותר לכם זה לנדוד במסע, שכולו עונג צרוף, אל ווסטרוז ואל ווינטרפל, אל החומה ומעבר לה, אל בראבוס ואל שבט הדות'ראקים ומה לא. לסיום, בתחכום שלא נראה כמותו אפילו ב-"האשליה", מצליח ג'ורג' לשזור אלפי עלילות משנה מסקרנות, ובה-בעת לשמר ולטפח את העלילה הדגולה, הגרנדיוזית והמופתית ביותר - מי יישב על כס הברזל? ולי לא נותר אלא לתהות, האם אתם עדיין קוראים את הביקורת טראש הזאת? שיהיה לכם חג שמח :)”

“אני לא יודע איך אפשר לכתוב סקירה מספיק ראויה לסדרת הספרים הזאת שהיא יצירת מופת - שיר של אש ושל קרח. אני אתחיל מההתחלה. בגיל צעיר חיפשתי המלצות ספרים באינטרנט, וראיתי כל מיני, אבל שם אחד עניין אותי במיוחד - שיר של אש ושל קרח. מיד בדקתי במה מדובר, שכן לא שמעתי את השם לפני כן והוא ממש עניין אותי. תמיד רציתי לקרוא ספרים על ממלכות, נסיכים ונסיכות, אבירים, ועולם דמיוני כמו ימי הביניים, עם דרקונים... קראתי את התקציר של הספר הראשון בסדרה, וישר התלהבתי. אני זוכר שאמרתי לעצמי, אוקיי, אני חווה פה משהו שהוא יהיה לי לכל החיים אחר כך... באמת, ישר הרגשתי שזה ספר מיוחד, ״משחקי הכס״. באותה תקופה לא התעניינתי בסדרה, וגם שמעתי על זה משהו שזה למבוגרים, אז חשבתי: טוב, אני אהנה מהספרים. וכל כך נהניתי, והתמכרתי, כי זה בדיוק הספר שחיפשתי כל השנים! הספר שתמיד רציתי לקרוא ולא מצאתי, לא ידעתי אם יש כזה בכלל. ויש, ומצאתי אותו! את הספר המושלם! זה שרציתי תמיד על הנסיכים והאבירים! ששום ספר לא יתעלה עליו לעולם! (מבחינתי במקום השני הארי פוטר) אני פשוט נהייתי אובססיבי כל כך לשיר של אש ושל קרח, שקניתי מהר את כל תשעת הספרים, וגם את הספרים הנלווים לסדרה (קניתי הכל גם בעברית וגם באנגלית), ואת ספרי הרומן הגרפי באנגלית עם האומנות המרהיבה. כי אין מה לעשות, זאת הסדרה הכי טובה שאני אוהב יותר מהכל. בשלב מסוים החלטתי שאני חייב לראות את סדרת הטלוויזיה המדוברת של HBO, כי הייתי כל כך במתח איך עיבדו סצנות כאלה מסובכות למסך, למרות שכל כך חששתי שהצפייה בסדרה תהרוס את האהבה שלי לספרים. אבל... לא האמנתי למה שקרה לי בחיים. אני מעולם לא הרגשתי כזאת אהבה עצומה לסדרת טלוויזיה! תארו לכם כמה שמחתי שסדרת הטלוויזיה גרמה לי לאהוב את הספרים פי כמה! אתם בטח יכולים להגיד: ״זה יעבור לי, יהיה משהו אחר שאני אוהב יותר עוד כמה שנים״. אבל לא. כבר מעל 6 שנים שאני מעריץ את הסופר ג׳ורג׳ מרטין, את הספרים ואת הסדרה. איך אני זוכר כמה התעניתי כשחיכיתי כל שבוע לפרק חדש... השבוע נראה ארוך מדי! זה היה עינויים ברמה בלתי נסבלת. מי שעוד לא ראה את הסדרה, תגידו תודה שאתם לא צריכים לחכות כל שבוע לפרק, ותתחילו כבר. מהר. לראות ולקרוא. היום החדר שלי מלא בכל מה שקשור למשחקי הכס, כולל תמונות על הקיר וכריות על המיטה, כי אני לא יכול להירדם בלי להניח את הראש על ג’ון ודאני. רגע, אז אולי כדאי שאני אסביר לכם על מה כל הרעש? *** מדובר בעיקר במאבקים על שליטה. שיר של אש ושל קרח היא סדרת ספרי פנטזיה למבוגרים (לא הפנטזיה מהסוג של פרסי ג’קסון, למי שמכיר) המתארת את חייהם של נסיכים, בני אצולה, מלכים ומלכות בעולם דמיוני הנקרא שבע הממלכות. היבשות מתוארות לפרטים עם מפות, ועל כל אזור יש מלך, אלא שמלכים במספר בתי אצולה רוצים לשלוט על כל העולם, ולשבת על ״כס הברזל״ בווסטרוז. איך ניתן לקבל את הכס? יש שתי אפשרויות, בערך: לצאת למלחמה או לרצוח את המלך. אז תחשבו כמה דם ומוות הספרים האלה מכילים. יש גם הרפתקאות ורומנטיקה. המאבקים מורכבים ועקובים מדם, והדמויות אפורות (כלומר אין טובים ורעים. יש כאלה במהלך הקריאה שחושבים שיש טובים ורעים אבל זה לא בדיוק. אולי כן. זה מורכב וקשה לנתח את זה). אני אוהב את הדמויות ואוהב לשנוא דמויות מסוימות. הכול נכנס לי ללב ולא יצא ממנו אף פעם, גם בעתיד. יש כמה קווי עלילה, וכל פרק מספר על דמות אחרת שחיה באקלים שונה. אני התחלתי לכתוב בסקירה את העלילה עצמה כמה פעמים אבל בסוף לא הצלחתי כי אני לא רוצה לספיילר. פשוט תקראו. אם זה נשמע לכם טוב - אתם בטח תהיו אובססיביים כמוני. אם זה לא נשמע לכם טוב, אל תקראו. זה לא בשבילכם. אני אוסיף שביחס לספרי פנטזיה אחרים, משחקי הכס זה לא לגמרי פנטזיה. במהלך הקריאה לא ממש מרגישים את זה, אלא רק מדי פעם בכמה דברים. כן מדובר בעולם דמיוני ויש מאגיה, זומבים ודרקונים; אולם מה שבעיקר מקדם את העלילה זה המהלכים הפוליטיים שנוקטות הדמויות, התחכום, האלימות, הבגידות והתככים ביניהן. בסדרה יש עד כה 5 ספרים בהמשכים (ואמורים לצאת עוד שניים), שבעברית פוצלו ל-9 ספרים. האחרון יצא בשנת 2011 ובינתיים לא יצא הספר השישי. חשוב שתדעו שבסדרת הספרים הזאת יש הרבה אלימות, מתים, דם, חרבות, מלחמות, עריפות ראשים, סקס, זונות, אונס, גילוי עריות, קללות, שפה בוטה ואירועים מזעזעים שיבוא לכם להקיא. אבל זה כל הכיף, לא?”

“קשה לכתוב ביקורת על סדרת ספרים זאת בגלל השפעת סדרת הטל' שבגלל שהסופר לא סיים לכתוב את סדרת הספרים היוצרים נאלצו להמציא עלילות ותפניות ועשו זאת כה רע בעונה האחרונה אבל אני פה לכתוב על הספרים אז ככה אני חושב שכדאי לקרוא את הסדרה למרות שהיא דיי אלימה אבל העולם שהסופר יצר מעניין אני מחכה כבר 10 שנים לספר הבא בסדרה שאני מקווה שהסופר ישלים לפני מותו את הסדרה שלא יקרה מה שקרה למחזור כישור הזמן ...”

“# לא ראיתי את הסידרה הכה מדוברת. כל כך הרבה דיברו עליה שלא היה לי חשק. בניגוד לחיבתי את הסוגה לקריאה, אני לא מתלהבת מפנטזיה/מדע בדיוני מוסרט. אני מעדיפה את הדמיון שלי, שמביים לי סרטים מופלאים מבית. וכך באיחור אופנתי, אחרי שכולכם מן הסתם כבר מכירים את העלילה, החלטתי לקרוא את הספר. חוויית הקריאה בו הזכירה לי איך היה לקרוא ספרים בגיל 10: בנשימה עצורה, בלי לעצור כדי לעשות דברים לא חשובים (שעורים? הצחקתם. לאכול? לבלוע מהר בלי ללעוס. לישון? עם הפנס מתחת לשמיכה) ומה יש לנו כאן? עלילה מותחת מהמשפט הראשון ונמשכת עד סוף הסיפור, שכמובן אינו סופו, הוא בנוי להמשכים. האנשים בסיפור הזה – מדובר רק באצילים, לא בפשוטי עם – חיים ומתנהגים לפי עקרונות של המאה ה-6. מלך (לא ארתור אבל הרעיון דומה) ומועצתו המורכבת מאצילים, מחליטים פחות או יותר יחד על יציאה למלחמה, עונשים למפרי הכללים, או יום ספורט ענק (חגיגות ומשתה...) בו האבירים רכובים על סוסים מנסים לגבור האחד על השני. לא מתרגשים שם מרציחות והריגות, מאונס או הטלת-מום. אבירים מציעים פרח לגבירה נאוה (היא בת 12 – 16. בוגרת יותר היא כבר מטרונית, שמתייחסים אליה בכבוד וכמובן לא מחזרים אחריה) לאורך כל הסיפור צצים סיפורים והרפתקאות החופפים אחד את השני, והקורא חייב – פשוט חייב! – לעקוב אחרי העלילה בכסיסת צפורניים. ובכן יש פה אצילים החיים בסרט – המון תככים, משרתים, יועצים ומלחמות. יש שבטים - משהו דמוי הטאטארים או המונגולים – נוודים, רכובים, פראים, עם כללי התנהגות וקודים שונים, עם רמת אכזריות שמשתווה ואף עולה על רמת האכזריות של האצילים שהזכרתי. יש גם קבוצה של "שומרי החומה". אלה נשבעים אמונים לשירות עד המוות והם נאמנים רק למטרתם. א-פוליטיים בהגדרה. המשותף לכל הקבוצות האלה הנראות ומתנהגות באופן שונה האחת מרעותה, הוא אהבת המלחמה, התלהבות מריב ומדון והגדרת "הכבוד" כערך העליון המשפיע על ההתנהגות. מרטין מתבל את סיפורו בקומץ אימה על-טבעית אך הנושא הזה אינו משתלט על הסיפור (לפחות לא בספר הזה). לפי מרטין - מלחמה היא טעם החיים של האדם. (ואם העניין שלנו לקרוא עליה, לצפות בסרטים עליה הוא מדד – כך היא גם בעינינו). תככים, רכילות, תימרון - בקיצור פוליטיקה - הם עיסוק מרתק, בעיקר למנצחים (ולמי איכפת מהמפסידים?) החכם יכול להפוך את החיסרון ליתרון. ההירארכיה פה היא בולטת. כל אדם יודע אם הוא צריך להשתחוות או מותר לו לבעוט. נהניתי מאד. אני בטוחה שספרים מהסוג הזה טובים כחיסון מהסתיידות עורקים. לא אמשיך להמשכיו, בעיקר כי כל תרופה טובה במינון הנכון. מינון יתר הוא רעל. וחוצמזה - מה יכול מרטין להוסיף על סיפורי העיתונים יום יום? 1/2”

“שנה חלפה לה מאז נכנסתי אל העולם של "שיר של אש ושל קרח", ולמען האמת, איני בטוחה אם אי-פעם עזבתי. כעת ברצוני להודות לגברת קורונה: על ביטולי הטיסות, ועל הזכות להישאר עוד קצת. אז הנה אני - גלי, נערה ממוצעת (מינוס) בת שש-עשרה מקרית ביאליק - מתיימרת לבקר את ספר המופת "משחקי הכס". ראשית, ברצוני לפתוח במטאפורה קטנה, למען יבינו אלו מבינינו שלא קראו את סדרת הספרים - מהי בעצם? דמיינו לעצמכם עץ שופע ענפים, ולו גזע עבה עם חריטות לאין-ערוך, הצומח מאלף ואחת שורשים. זהו "שיר של אש ושל קרח". ומהו "משחקי הכס"? הספר הראשון הוא בסך הכל הגרעין המתבקע לאלף ואחת שורשים שמספרם כמספר הדמויות, לגזע אחד עבה עם חריטות לאין-ערוך שמספרן כמספר הפרטים, וענפים למכביר - שמספרם כמספר התפניות בעלילה (נו טוב, וגם כמספר המעריצים שמחכים לספר הבא). ומכאן משתמע; התחלת הסיפור, וכל אשר יבוא בעקבותיו. לא אנסה בכלל לתקצר את העלילה - היו בטוחים שעד שאצליח, כבר תוקם כאן ממשלה. מה גם, שרבים עשו זאת לפניי וטוב ממני. אגש מיד לביקורת: קודם כל, אם היה עליי להגדיר את מהות הספר "משחקי הכס", הייתי אומרת שהוא הנזר שבכתר. הפנינה שבצדפה. הטילון היחידי הזה באריזה שיש לו שוקולד בקודקודו. הבנתם. אני לאו דווקא אומרת את זה מתוך איזו אכזבה עמוקה מהמשכי הסדרה, אלא מתוך הערכה גרידא. עליכם להבין איזה קסם התחולל בספר הזה. בידי אומן מופלאות ג'ורג' טווה את העולם העצום שלו, בנוסף לקווי האופי של דמויותיו. "שיר של אש ושל קרח" הינה סדרת ספרים הטומנת בחובה פנינים כה רבות של אותנטיקה, יצירתיות ומציאותיות. לא נחסכים מאיתנו הן פניהן המכוערות של הדמויות האהודות עלינו ביותר, והן פניהן היפות של אלו שאנחנו רוצים לשלוח לקרב עד המוות עם מירי רגב. "שיר של אש ושל קרח" חושפת בפנינו בין לבין כמה מורכבת היא נפש האדם, וכיצד מוסר משנה את עמדתו בין אנשים, מקומות וזמן. בנוסף, אהבתי לחלוטין את הווי הסיפור; אבירים, דרקונים, פשוטי-עם, קרבות רמחים, נסיכות ומלכים וכו' וכו'. אלו פשוט 772 עמודים שמותירים תחושה של קסם עילאי בנפש, ולי לא נותר אלא ללגום אותו בשקיקה. גם בשפה, גם בתיאורים וגם במוזיקה מצליח ג'ורג' להכניס אותנו אל תוך עולם פנטזי-היסטורי ועם זאת כל כך מציאותי. "משחקי הכס" תיתן לכם הזדמנות חד פעמית, אסורה ומיוחדת במינה: בריחה מבידוד. כן, כן! היישר אל מבוכות דמיונכם, וכל מה שנותר לכם זה לנדוד במסע, שכולו עונג צרוף, אל ווסטרוז ואל ווינטרפל, אל החומה ומעבר לה, אל בראבוס ואל שבט הדות'ראקים ומה לא. לסיום, בתחכום שלא נראה כמותו אפילו ב-"האשליה", מצליח ג'ורג' לשזור אלפי עלילות משנה מסקרנות, ובה-בעת לשמר ולטפח את העלילה הדגולה, הגרנדיוזית והמופתית ביותר - מי יישב על כס הברזל? ולי לא נותר אלא לתהות, האם אתם עדיין קוראים את הביקורת טראש הזאת? שיהיה לכם חג שמח :)”

“אני לא יודע איך אפשר לכתוב סקירה מספיק ראויה לסדרת הספרים הזאת שהיא יצירת מופת - שיר של אש ושל קרח. אני אתחיל מההתחלה. בגיל צעיר חיפשתי המלצות ספרים באינטרנט, וראיתי כל מיני, אבל שם אחד עניין אותי במיוחד - שיר של אש ושל קרח. מיד בדקתי במה מדובר, שכן לא שמעתי את השם לפני כן והוא ממש עניין אותי. תמיד רציתי לקרוא ספרים על ממלכות, נסיכים ונסיכות, אבירים, ועולם דמיוני כמו ימי הביניים, עם דרקונים... קראתי את התקציר של הספר הראשון בסדרה, וישר התלהבתי. אני זוכר שאמרתי לעצמי, אוקיי, אני חווה פה משהו שהוא יהיה לי לכל החיים אחר כך... באמת, ישר הרגשתי שזה ספר מיוחד, ״משחקי הכס״. באותה תקופה לא התעניינתי בסדרה, וגם שמעתי על זה משהו שזה למבוגרים, אז חשבתי: טוב, אני אהנה מהספרים. וכל כך נהניתי, והתמכרתי, כי זה בדיוק הספר שחיפשתי כל השנים! הספר שתמיד רציתי לקרוא ולא מצאתי, לא ידעתי אם יש כזה בכלל. ויש, ומצאתי אותו! את הספר המושלם! זה שרציתי תמיד על הנסיכים והאבירים! ששום ספר לא יתעלה עליו לעולם! (מבחינתי במקום השני הארי פוטר) אני פשוט נהייתי אובססיבי כל כך לשיר של אש ושל קרח, שקניתי מהר את כל תשעת הספרים, וגם את הספרים הנלווים לסדרה (קניתי הכל גם בעברית וגם באנגלית), ואת ספרי הרומן הגרפי באנגלית עם האומנות המרהיבה. כי אין מה לעשות, זאת הסדרה הכי טובה שאני אוהב יותר מהכל. בשלב מסוים החלטתי שאני חייב לראות את סדרת הטלוויזיה המדוברת של HBO, כי הייתי כל כך במתח איך עיבדו סצנות כאלה מסובכות למסך, למרות שכל כך חששתי שהצפייה בסדרה תהרוס את האהבה שלי לספרים. אבל... לא האמנתי למה שקרה לי בחיים. אני מעולם לא הרגשתי כזאת אהבה עצומה לסדרת טלוויזיה! תארו לכם כמה שמחתי שסדרת הטלוויזיה גרמה לי לאהוב את הספרים פי כמה! אתם בטח יכולים להגיד: ״זה יעבור לי, יהיה משהו אחר שאני אוהב יותר עוד כמה שנים״. אבל לא. כבר מעל 6 שנים שאני מעריץ את הסופר ג׳ורג׳ מרטין, את הספרים ואת הסדרה. איך אני זוכר כמה התעניתי כשחיכיתי כל שבוע לפרק חדש... השבוע נראה ארוך מדי! זה היה עינויים ברמה בלתי נסבלת. מי שעוד לא ראה את הסדרה, תגידו תודה שאתם לא צריכים לחכות כל שבוע לפרק, ותתחילו כבר. מהר. לראות ולקרוא. היום החדר שלי מלא בכל מה שקשור למשחקי הכס, כולל תמונות על הקיר וכריות על המיטה, כי אני לא יכול להירדם בלי להניח את הראש על ג’ון ודאני. רגע, אז אולי כדאי שאני אסביר לכם על מה כל הרעש? *** מדובר בעיקר במאבקים על שליטה. שיר של אש ושל קרח היא סדרת ספרי פנטזיה למבוגרים (לא הפנטזיה מהסוג של פרסי ג’קסון, למי שמכיר) המתארת את חייהם של נסיכים, בני אצולה, מלכים ומלכות בעולם דמיוני הנקרא שבע הממלכות. היבשות מתוארות לפרטים עם מפות, ועל כל אזור יש מלך, אלא שמלכים במספר בתי אצולה רוצים לשלוט על כל העולם, ולשבת על ״כס הברזל״ בווסטרוז. איך ניתן לקבל את הכס? יש שתי אפשרויות, בערך: לצאת למלחמה או לרצוח את המלך. אז תחשבו כמה דם ומוות הספרים האלה מכילים. יש גם הרפתקאות ורומנטיקה. המאבקים מורכבים ועקובים מדם, והדמויות אפורות (כלומר אין טובים ורעים. יש כאלה במהלך הקריאה שחושבים שיש טובים ורעים אבל זה לא בדיוק. אולי כן. זה מורכב וקשה לנתח את זה). אני אוהב את הדמויות ואוהב לשנוא דמויות מסוימות. הכול נכנס לי ללב ולא יצא ממנו אף פעם, גם בעתיד. יש כמה קווי עלילה, וכל פרק מספר על דמות אחרת שחיה באקלים שונה. אני התחלתי לכתוב בסקירה את העלילה עצמה כמה פעמים אבל בסוף לא הצלחתי כי אני לא רוצה לספיילר. פשוט תקראו. אם זה נשמע לכם טוב - אתם בטח תהיו אובססיביים כמוני. אם זה לא נשמע לכם טוב, אל תקראו. זה לא בשבילכם. אני אוסיף שביחס לספרי פנטזיה אחרים, משחקי הכס זה לא לגמרי פנטזיה. במהלך הקריאה לא ממש מרגישים את זה, אלא רק מדי פעם בכמה דברים. כן מדובר בעולם דמיוני ויש מאגיה, זומבים ודרקונים; אולם מה שבעיקר מקדם את העלילה זה המהלכים הפוליטיים שנוקטות הדמויות, התחכום, האלימות, הבגידות והתככים ביניהן. בסדרה יש עד כה 5 ספרים בהמשכים (ואמורים לצאת עוד שניים), שבעברית פוצלו ל-9 ספרים. האחרון יצא בשנת 2011 ובינתיים לא יצא הספר השישי. חשוב שתדעו שבסדרת הספרים הזאת יש הרבה אלימות, מתים, דם, חרבות, מלחמות, עריפות ראשים, סקס, זונות, אונס, גילוי עריות, קללות, שפה בוטה ואירועים מזעזעים שיבוא לכם להקיא. אבל זה כל הכיף, לא?”