ביקורת ספרותית על המלחמה הסודית של אבא מאת לוסינדה פראנקס
ספר בסדר

---

אוהבי ספרים סובלים ממגוון מחלות. יש מחלת אין-לי-זמן-לקרוא, שהיא עצובה מאוד, וכמעט דומה למחלת אין-לי-זמן-לנשום. יש מחלת לא-מוצא-ספר-טוב, והיא בעייתית. בעיקר אם היא מופיעה בגירסה הפולנית המחייבת בכל זאת לקרוא עד הסוף המר. יש מחלת "נקפל אוזני חמור בספר כדי למצוא ציטוטים טובים", היא מחלה ללא מרפא, והיא פוגעת בעיקר בקוראיו הבאים של אותו ספר. ויש מחלה פשוטה מאוד, מחלת ה"יעני-קורא-ספרים", והיא מועילה מאוד לשוק הספרים. מתסמיני המחלה הם קנייה של תועפות ספרים מכל הבא ליד, הנחתם בספרייה, וזהו. בלי שום ייסורי מצפון.

לאחרונה אני סובלת ממחלה שעדיין אין לה שם, אולי אני הנשאית היחידה בכלל. זאת מחלת "לא מצליחה להמשיך לקרוא ספרים". לא כל הזמן. לא כל הספרים. אבל לאחרונה יש יותר ויותר ספרים שאני מתחילה ולא מצליחה לגמור לקרוא. לא תראו אותם כאן, כי זו בעייה גדולה מאוד, לכתוב על ספר שלא הצלחת לסיים. פעם, פעמיים, אפשר להגיד שזה ספר כל כך גרוע ומשמים עד שלא הצלחתי לסיים את הקריאה שלו. אבל הטיעון הזה ממצה את עצמו די מהר. בתקופות האלה נראה לי שכמו שאני הורגת עציצים סדרתית, כך אני גם "זורקת ספרים באמצע". כשזה הופך לסדרתי זה די מייאש. זו הסיבה העיקרית לכך שקראתי את הספר הזה עד הסוף.

ולא היה קל. למעשה אילו הייתי מבינה שמדובר בסיפור אישי של המחברת ולא בבדיון, הייתי משאירה אותו בספריה בכלל. אבל לא ידעתי, ולכן התחלתי לקרוא. והייתי חייבת להיאבק בסנדרום זורקת ספרים באמצע שלי, ולכן סיימתי. מי יש כאן? לוסינדה פראנקס, סינדי. שהיא עיתונאית במקצועה (וזה חשוב), וגדלה עם הרבה תסביכים הקשורים לחוסר האהבה של ההורים שלה, לקשר לוקה עם אחותה ועוד ועוד. אמא של סינדי כבר לא בחיים, אבל אבא שלה טום כן, וסינדי מגלה בין חפציו מספר פריטים מפלילים מתקופת מלמת העולם השנייה. זה מעורר את החוש העיתונאי שלה, ולכן היא מתשאלת אותו בכל הזדמנות ומנסה לחקור את הנושא.

בסופו של דבר אין כאן סיפור, וזאת מכמה סיבות. ראשית, מאוד קשה ללוסינדה לתחקר את אבא שלה. בהתחלה הוא נשאר נאמן להבטחות הסודיות שלו. אחר כך הדמנציה משחררת חסמים, אבל אז מאוד קשה להחזיר אותו לקו מחשבה אחד, ולכן התחקור נעשה בשלבים קטנים. לבסוף סינדי מגלה שכל מי שעוד יכול לשפוך אור על התעלומה נמצא באותו מצב - נשבע לסודיות, או לא יכול לספר כלום, או מת. ולכן כל שנשאר זה הסיפור עצמו, על התפתחות החפירות, הטריקים בשאלות, וחיפושי המידע. אבל לוסינדה היא עיתונאית ולא סופרת, ולכן זה לא נכתב טוב. בנוסף היא מתמקדת בדברים שמעניינים אותה - למה אבא בגד באמא? למה הוא לא אהב אותי? האם הוא בעצם כן אהב אותי? מה הוא מצא בפילגש שלו, ועוד. כך שהפרשייה ההיסטורית הצבאית נדחקת לשוליים, ולא ממש מתפענחת.

והנה מה שעניין אותי בספר. לבעלה של לוסינדה קוראים בוב מורגנתאו. ואם השם מוכר זה רק בגלל שהוא הבן של מי שהיה שר האוצר בממשלו של פרנקלין דלנו רוזוולט, הלא הוא הנרי מורגנתאו הבן. (כן, יהודי. לאנשים בגרמניה הנאצית היה מה לומר על זה בזמנו). מי שמחשב קצת את הזמנים יכול להבין שלוסינדה התחתנה עם גבר שמבוגר ממנה בהרבה, ולמעשה בן גילו של אבא שלה. ואולי זה אומר במובלע משהו על היחסים שלה עם אבא שלה. אבל את זה בעצם לא צריך להגיד במובלע. כל הספר מדבר על היחסים הבעייתיים שלה עם אבא שלה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על המלחמה הסודית של אבא