• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך

מאת עמוס עוז

הביקורת של יוסי

תמונה של יוסי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך

מאת עמוס עוז

הביקורת של יוסי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של יוסי
הוצאה לאור:כתר
0
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
סוזי
לפני 8 שנים

“מאוד רציתי לקרוא ספר של עמוס עוז. הוא באמת כתוב נפלא, משלב דמויות היסטוריות (מעניין!) וכתיבתו מצדיקה”

54/82
ביקורות על סיפור על אהבה וחושך
הבאה
לביא
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 15 שנים

“הספר כתוב בצורה מעניינית ומושכת ,עמוס עוז מצליח להעביר ולהמחיש את תולדותיו ותולדות משפחתו. מומלץ ליר”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

הדנ"א של הישראליות הזחוחה, המאוהבת בעצמה, המספרת לעצמה ולעולם כולו כמה היא פגיעה ולא בטוחה בעצמה, הישראליות הלבנה העיוורת לקיומם של אלו שנפגעים ממנה, מוגש ביצירת המופת הנפלאה הזאת. "מדריך" שהוא קריאת חובה להבנת הציונות הקלאסית. בין לאוהבי אותה ציונות ובין למתנגדיה. לא סתם תורגם הספר הזה לכל כל הרבה שפות.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אודי
אודי
ה
הקיסרית הילדותית
2קוראים|גיל ממוצע45|50%נשים

על המבקר

תמונה של יוסי

יוסי

חבר מזה 11 שנים
44 ביקורות•2 נבחרות•159 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של יוסי
יוסי
חבר באתר מזה 11 שנים
ביקורות44
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבל159
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת15ספרות מקורית7ביוגראפיות3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של יוסי

ברל : ביוגרפיה [2 כרכים]

ברל : ביוגרפיה [2 כרכים]

אניטה שפירא

לפני הכול, כמה עובדות על כצנלסון:
1. ברל כצנלסון היה עסקן פוליטי. אולי אחד מהעסקנים הפוליטיים החשובים ביותר שקמו לתנועה הציונית. נקודה.
2. עם זאת, הוא לא פעל כעסקן פוליטי טיפוסי. ממש לא.
3. אין היום כמעט עיר גדולה אחת בארץ שאין בה רחוב על שם ברל כצנלסון.
4. ברל כצנלסון לא מוכר היום במיוחד לישראלים, אך לא אחטא לאמת אם אומר שהוא היה מעמודי התווך של בוני ומעצבי הישראליות הקלאסית, זו שהתנפצה ב-1977.
ביוגרפיה טובה רצוי שתביע הזדהות או ביקורת, אך "אהבה מקלקלת את השורה", והשורה לעתים התקלקלה פה. האמפתיה שאמורה לחוש המחברת כלפי מושא המחקר שלה הופכת להערצה אידאולוגית, ועל כן פעמים רבות היא אינה שמה לב לסתירות הרעיוניות של הדמות שהיא חוקרת, לאופיה הבעייתי או להיעדר הקוהרנטיות שלה. פעמים רבות היא כן שמה לב לכך, אך מסובבת את כל העניין לטובתו של מושא המחקר שלה, ברל. מצד שני, מה שהתאים ל-1980, עת יציאת הספר, והיה עובר אז ללא כל הרמת גבה, דווקא היום, עם כישלון הפרויקט הציוני-סוציאליסטי, מדגיש כל-כך את מגרעותיו של כצנלסון ואת מגרעותיה של התנועה שהוא היה חלק ממנה. ומתוך כך, הספר הזה עושה שירות מצוין לגילוי העיוורון הממלכתי המגויס והלא ביקורתי ששרר אז ביחס לראשי הציונות (ושורר גם היום, רק כלפי מושאי הערצה אחרים באופי שונה לגמרי, סימבולי יותר, רגשי יותר והרבה פחות שכלתני או מעמיק).
היום 35 שנה לאחר יציאת הספר, ו-70 שנה לאחר מותו של כצנלסון, נשכחה דמותו מן ההיסטוריה הציונית. אף שבסופו של דבר הוא היה דמות די בינונית מבחינת חיי היומיום שלו, ללא דרמות ענקיות או קורעות לב, נזקפים לזכותו מפעלים מרובים ואדירים כל-כך, עד כדי כך שאי אפשר לדמיין את תולדות מדינת ישראל בלעדי היצירות שלו - הוא היה ממקימי מפא"י, ההסתדרות, המשביר לצרכן, הוצאת עם עובד, עיתון דבר, סולל-בונה, בנק הפועלים, הגדוד העברי, ועוד ועוד.
הספר עצמו עמוס בפרטים, ועל פי רוב גם די מרתק לקריאה. הוא מעורר עניין עצום תוך כדי קריאה באלף ואחד נושאים הקשורים לעניין המרכזי והמוזכרים אגב אורחא. לעומת זאת, יש בו חלקים די מתישים, בעיקר אלו הנסובים סביב מחלוקות מתישות בתוך מפא"י או "אחדות העבודה", שלקורא בן זמננו יש פחות עניין בהם. אותם חלקים כתובים בצורה די יבשה, אולי מפני שחלק ניכר מחיי העסקן הפוליטי הם עניין די משעמם. ולמרות הביקורת הקלה הזאת, העבודה הדקדקנית של הספר מקנה לו ציון גבוה, כי הוא חשוב בתור תמצית מרוכזת של מקורות מידע למחצית הראשונה של המאה ה-20 ביישוב המאורגן בארץ, מימי העלייה השנייה ועד סוף מלחמת העולם השנייה.
הספר מעלה אינספור סוגיות מרתקות, אך שתיים משכו במיוחד את תשומת לבי: אימוץ הפשיזם בידי התנועה הרוויזיוניסטית בשנות העשרים והשלושים, ויחסו המוקדם מאוד של ברל להשמדת יהודי אירופה ב-1942 ואילך. בעניין זה הייתה גישתו מאוד לא ציונית.

אין ספק שמדובר בספר חובה לכל אדם המעוניין לומר שהוא אכן בקיא בציונות.

לפני 10 שנים•יוסי
מזרח מערב

מזרח מערב

אמנון שמוש

יובל החמישים למדינה היה מועד נפלא לסיכומים. קודם כל, מפני ששנת 1998 הייתה שנה לא רעה בכלל. הייתה מין אופטימיות זהירה באוויר, כמעט בכל תחום. לכן, לא מפתיע שישנם כמה קובצי סיפורים שמסכמים את מבחר היצירה בחמישים שנותיה של המדינה. והם כולם עושים זאת מתוך תחושת גאווה הישגית לא מבוטלת (ודי מוצדקת ספרותית, יש לציין).
הז'אנר של הסיפור הקצר הוא אמנות קשה במיוחד. יש מרחב מועט להביא בו את כל הלהטים והפיתויים שברומן רחב ניתן להכניס אט-אט.
הסופר אמנון שמוש ליקט 50 יוצרים, רובם מרכזיים וחלקם לא (אבל כמעט כולם כותבים נפלא), ובחר את מיטב סיפוריהם. התקבל כרך עב-כרס המעורר תאוות קריאה. מה גם שהוא באמת מכיל "תותחי כתיבה" ידועים: יהושע, עוז, עמיר, אפלפלד, בלס, מטלון, קניוק, קסטל-בלום ועוד.
אמנון שמוש, כבודו במקומו מונח. האג'נדה שלו כל כך זועקת מפעולת הליקוט שהוא ביצע. לאורך כל הקובץ ניתן לחוש היטב את הבחירה המובהקת שלו בסיפורים בעלי מסר לאומי, לעתים על גבול ה"לאומני". קחו למשל את סמי מיכאל, אחד הכותבים הביקורתיים יותר כלפי המפעל הציוני. שמוש דאג לבחור דווקא סיפור די ציוני שלו (תתפלאו, יש דבר כזה) על עלייה וקליטה. ולמרות כל זאת, שמוש ראוי להערכה אדירה על הבחירות הנפלאות שלו. בנוסף, אין יותר מדי סיפורים "אינדיבידואליסטיים" בקובץ. כמעט כולם "קולקטיביים" מאוד. ואם לא, אז הם לא נטועים בהווייה הישראלית המקומית (סיפורו של א"ב יהושע, למשל - "מסע הערב של יתיר"). אפילו הסיפור של דליה רביקוביץ', "השיפוץ", הוא לא אישי במיוחד.
לי ספציפית התאים הספר לשלושת השבועות האחרונים (של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות). יצא שקראתי את "העד" של שולמית הראבן ביום השואה, את "תפוחים בדבש" של יהודית הנדל ביום הזיכרון ואת "גאולה" של סמי מיכאל ביום העצמאות. נרטיבים רשמיים מושלמים לכל אחד מהימים הללו.
שבח נוסף על הקובץ הוא ההתמקדות גם בכתיבה מזרחית, ולא רק בקאנון האשכנזי.
בקיצור, קובץ מושלם למי שאוהב ספרות עברית. גם למי שלא מת על סיפורים קצרים (ז'אנר קסום וקשה כשלעצמו).
ראויים לציון במיוחד הסיפורים הבאים:
"העד" של שולמית הראבן; על הקונפליקט הקשה שבין ניצולי השואה הצעירים ובין הצברים בימים שקדמו להקמת המדינה. בדגש על ההדחקה של השמדת יהודי אירופה.
"רחשה אסתר" של חיים סבתו. הפנינה הזאת היא הדבר הראשון של סבתו שאני קורא. אין ספק שמעתה הוא על הכוונת החיובית שלי.
"מסע הערב של יתיר" של א.ב. יהושע. מי שמכיר את יהושע רק מהכתיבה המאוחרת שלו ומהרומנים הגדולים שלו יתקשה לזהות אותו בכתיבה המוקדמת הזאת שלו, עם המעין-סוריאליזם וניתוק מן הכאן והעכשיו. סיפור קסום.
"גולגולת צפה" של משה שמיר. למרות פסקת הסיום שמדגישה כמה מדובר במשה שמיר, המגויס, הלאומני. זהו סיפור שהוא מופת מבחינת בניית דמות ואווירה.
"נוודים וצפע" של עמוס עוז. הסיפור הכי טוב בקובץ. אפשר לנתח אותו שעות מכל כך הרבה זוויות: תרבותיות, פסיכואנליטיות, לאומיות ועוד.
"מרת גלזן" של דן-בניה סרי. על דעות קדומות והמחיר שהן גורמות. מעלה חיוך.
"השיפוץ" של דליה רביקוביץ'. קסם. על המלכודת הנוראה שבמשפחה.
"מזל תולה כביסה בחצר בית הוריה" של דורית רביניאן. אמנית הכתיבה.
"המצוד" של אהרן אפלפלד. הדבר הראשון שאני קורא שלו. סיפור עוכר שלווה ונפלא.
"הקמטר" של חנוך ברטוב ו"שבת" של אהרן מגד. מומחים בבניית תפאורה נוסטלגית, ללא הקיטש.
"כריסטוס של דגים" מאת יואל הופמן. על הופמן כל מילה מיותרת. תענוג.
"ג'ק רובינסון" של אמירה הס. פרוזה פואטית.
"בעיר התחתית" של שמעון בלס. הסיפור היחיד שחורג איכשהו מהאתוס הציוני הרשמי. אפשר לקרוא אותו בהקשר פוליטי מאוד רדיקלי.
וגם הסיפורים: "סבא זליג" של שמואל תומס הופרט, "קיץ ורוד" של ציפי שחרור, "סוביודיצה" של אורלי קסטל-בלום, "רשמקול וכלב-נחייה" של עוזיאל חזן, "חיות מחמד" של יעל הדיה, "מעבר לקיר" של בתיה גור, "ניקול" של יצחק בן-נר, "הילד החדש" של שולמית לפיד, "פרק זיכרון" של אמונה ירון ו"חומות" של אמנון שמוש.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
ילדי פלא

ילדי פלא

מייקל שייבון

הכתיבה, על פי גיבור הספר "ילדי פלא", היא: "מצב המריחואנה המוכר שנע בין שמחה לפאניקה מוחלטת". בספר הזה, שהקדים בכמה שנים את הסרט "ביג לבובסקי", אך עוקב כמוהו אחר קורותיו של לוזר אמריקאי (או פוטנציאל לא ממומש) ממשיל מייקל שייבון המוכשר לא רק את הכתיבה לסוטול אלא את החיים עצמם. וכמו סוטול טוב, גם הקריאה בספר הזה מפתחת בקורא מנצ'יז אמיתי: לעוד מייקל שייבון.
הנה דוגמית: "משפחה צעירה ויפת-תואר חצתה את הכביש מולנו, זוג הורים בלונדינים רזים לבושים בחאקי ומשבצות, מוקפים בחבורה מסודרת של ילדים רובוטים בלונדינים וחמודים. שניים מהילדים נופפו בשקיות נוצצות של דגי זהב. השמש האירה את הקצוות המתנפנפים של שערם. כולם החזיקו ידיים. הם נראו כמו פרסומת לחומר משלשל."

הסופר הזה ידוע ביכולתו הנפלאה ל"ניים דרופינג" מפואר ולא מטופש או מופרז, וזה הישג לא מבוטל בכתיבה בת ימינו.

יש בספר כל כך הרבה סצנות שרק בשבילן שווה לקרוא אותו. אחת מהן היא סדר הפסח המרתק שגיבור הספר משתתף בו. ההגדה תיראה לכם אחרת...

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
1967

1967

תום שגב

הרעיון לקחת שנה ולהעניק לה ביוגרפיה משלה, כאילו הייתה אדם או ארץ, הוא לא חדשני אך גם לא נפוץ במיוחד. ותום שגב עושה זאת באופן מרהיב, בעיקר בקצותיו של הספר. הוא בונה סיפור היסטורי עם "טענת מחקר" ברורה: ה"נפש" הישראלית סובלת ממניה-דיפרסיה, ורק כך יש להבין את הדיכאון של שנת 1966 וראשית 1967 לעומת האופוריה של אחרית 1967 ושנת 1968.
במחזהו של חנוך לוין, "את, אני והמלחמה הבאה" מנסות שתי דמויות למצוא הצדקות למלחמה, ומתוך הדו-שיח המגוחך עולה האבסורד הישראלי במלואו. לשנת 1968, עם גלי הלאומנות ששטפו אותה בעקבות "שחרור" השטחים, היה קשה לעכל מבע סטירי מהסוג הזה, והקונצנזוס היה ש"ניצחנו במלחמה כי אנחנו הטובים, החזקים, הצודקים". שגב מצביע על המאורעות שהובילו לתפישה הזאת - שכמובן התפוצצה לנו בפרצוף ב-1973.
הספר בנוי מפרקים המתרכזים סביב נושא כזה או אחר, ומפרט אנקדוטות שונות, חלקן "חשובות" וחלקן "שוליות", אך כולן יחד יוצרות תמונה מרתקת של המציאות הישראלית באותה שנה. החל מהמיתון של סוף 66', דרך תקופת ההמתנה, עבור במלחמה, ועד ראשית מפעל ההתנחלויות. כמה מהן מלמדות שמעט מאוד השתנה: את עיתון "הארץ" כבר בן-גוריון תקף כעיתון אנטי-ישראלי; כבר אז בחשו ראשי ממשלה ישראלים בפוליטיקה הפנים-אמריקאית; "ירושלים הייתה מפלטו האחרון של הפטריוט הישראלי: האשם את אויבך בפגיעה בירושלים - והרי אתה פטור מכל ויכוח נוסף איתם", אמר אורי אבנרי כבר באותה שנה; תדמיתו של שמעון פרס הייתה כבר אז של תככן נכלולי; המריבות הבלתי פוסקות בין הדרג הצבאי לפוליטי בעצם טשטשו כבר אז את הגבולות בין שתי הקבוצות; פוליטיקאים רבו ביניהם כבר אז על תצלומי יח"צ (אשכול מול דיין); ועוד ועוד ועוד.
בקיצור, ספר מרתק שגורם לך לחפש חומר נוסף תוך כדי קריאה על הרבה נושאים אחרים, ומעלה תובנות ללא הפסקה. מומלץ בחום, ולדעתי זהו ספר חובה לכל ישראלי המעוניין לדעת קצת יותר לפני שהוא מרהיב עוז להיות דעתן כל כך כשזה נוגע לדעה פוליטית.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
בן-כושים

בן-כושים

ריצ'ארד רייט

"אילו היה איש לבן מבקש למנוע אותנו מלקבל עבודה מסוימת, או מליהנות מזכויות אזרח, היינו מקבלים דומם את דינו של החזק. אולם אילו ניסה לגזול מאיתנו עשרה סנטים עלול היה להישפך דם." "דינו של החזק" הוא סדר ההוויה המעוות של השחורים בדרום ארה"ב בעקבות המשטר הגזעני של מדינות אלו בראשית המאה העשרים. וזוהי גם אווירת הסיפור המיוחד הזה.
סיפור ילדותו של המחבר, הסופר האפרו-אמריקאי (הרבה לפני שנכנס המונח הזה) הנפלא ריצ'רד רייט, ממחיש כאן כמה שפלות הייתה מצויה בהוויה הגזענית המטורפת של דרום ארה"ב בשנים שקדמו לביטול חוקי ההפרדה הגזעית (חוקי "ג'ים קרואו"). השפלות הזו לא אוכלת רק את מי שנהנה מהמצב הגזעני הרע הזה, הלבנים, אלא בעיקר את נפגעיה העיקריים, השחורים.
בקטע מקסים בסיפור מתאר המחבר את רגע ההתוודעות האמיתי הראשון שלו להוויה של הלבנים. היה זה כאשר הוא נחשף סוף-סוף בגיל 17 לספרותם של הלבנים. מה שיפה ברומן האוטוביוגרפי הזה הוא שהוא עושה את אותו הדבר לקורא הלא-שחור והלא-דרומי: הוא מכניס אותו אל עולם לא מוכר, עולם שבו השחור תמיד יהיה דחוי, שולי וחסר-סובייקטיביות.
נקודה מעניינת נוספת בנוגע לספר היא התרגום שלו. הספר תורגם בידי נוח שטרן ב-1947. מדובר בתרגום חלוצי ומיוחד (שקצת משנה את רוח הספר המקורית, אך עדיין יש בו קסם רב). נוח שטרן עצמו היה דמות מרתקת וטראגית. על כך אני ממליץ לקרוא במאמר הזה: http://www.haaretz.co.il/misc/1.789428

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
כפר קאסם

כפר קאסם

רוביק רוזנטל

עד שנת 1966 חי המיעוט הערבי בישראל תחת מה שמכונה "הממשל הצבאי". עובדה זו עיצבה עמוקות את מערכת היחסים שבין הרוב היהודי למיעוט הערבי בישראל. במסגרת הממשל הצבאי חיו תושבי הישובים הערביים תחת עוצר קבוע בשעות הלילה. ב-29 באוקטובר 1956, הוחלט להקדים את העוצר מן השעה תשע לשעה חמש. על הקדמה זו הודיעו למוכתר הכפר חצי שעה לפני הטלתו, בעוד רבים מתושבי הכפר מצויים במקום עבודתם ואינם יודעים על העוצר המוקדם. באותו ערב רצחו שוטרי משמר הגבול 49 אזרחים מתושבי כפר קאסם לאחר שמילאו פקודה לא חוקית בעליל אשר ניתנה להם ע"י מפקדי צה"ל בגזרה: על פי פרוטוקול בית הדין הצבאי ועדויות הרוצחים, הועמדו הקורבנות בשורות והחיילים ירו בהם - נשים, גברים, ילדים וזקנים. שנתיים לאחר האירוע נשפטו 11 ממבצעיו והעונש המרבי שהוטל במשפט היה 17 שנים בכלא (שהומתקו לאחר שנה בחנינה כללית). על המפקד הצבאי עצמו הוטל עונש סמלי בדמות קנס של גרוש אחד. האירוע הזה הותיר פצע עמוק שלא הגליד עד ימינו בקרב ערביי ישראל ושהפך למיתוס רב עוצמה. בצד היהודי, לעומת זאת, לא תפס האירוע משקל רב.
הספר יצא לאור בשנה האופטימית שקדמה לאוקטובר 2000, כשעוד האמינו פה בסיכוי לחיים אזרחיים שלווים ובקבלה אמיתית של ערביי ישראל אל חיק הישראליות. הספר הזה נועד להיות קובץ מאמרים לשימוש במוסדות חינוך ובצה"ל. איפה זה ואיפה אנחנו היום - כשראש הממשלה עולה לשלטון בעקבות שיסוי מצביעיו בחמישית מהאוכלוסייה של מדינתו. בימינו, "הדגל השחור, שהיה אמור לשמש כתמרור אזהרה מפני ציות עיוור והתבהמות, דהה כמעט ללא היכר".
הספר החשוב הזה זוכה אצלי לדירוג של 5 כוכבים ולו רק בגלל חשיבותו העצומה. ועדיין, מרבית המאמרים בו אכן ראויים לחמישה כוכבים. רובם מרתקים ומחכימים, בעיקר מאמריהם של רוזנטל (על אירועי הטבח עצמו), של מימון-שניצר (על ההיסטוריוגרפיה הישראלית ועיסוקה בטבח), של כבהא (על זו הפלסטינית), ושל קרפל (על מה קרה עם הרוצחים 30 שנה לאחר הטבח).
למי שמתעניין באירועי הטבח בגרסה "מרוככת" למערכת החינוך, ניתן לצפות בהרצאת היו-טיוב של רוביק רוזנטל על אותו ערב איום:
https://www.youtube.com/watch?v=-9ZJaLquloM

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
100  גאים

100 גאים

פול ראסל

למען האמת, ניגשתי לספר הזה בחשדנות ובפקפוק: ספר שהוא רשימה של מאה דמויות היסטוריות הומואיות. כל ספרי ה"רשימות" הללו הם כל כך ניינטיז. הם התאימו כמו כפפה ליד לאותן שנים של בניית זהות הומואית השואפת להיות בטוחה בעצמה. והספר אכן יצא לאור במקור ב-1995. בנוסף, יש לי בכלל בעיה עם רשימות "היסטוריות" כשזה נוגע להומואים: עצם הגדרתם של אנשים כ"הומואים ולסביות" לפני המאה ה-19 היא קצת אנכרוניסטית בעיניי. בעיקר לאור כתביו של מישל פוקו (שאגב, מופיע גם הוא ברשימה): אנשים שכבו גם עם בני מינם אך לא נשאו זהות מינית כזו או אחרת.
למרות כל זאת, הופתעתי לטובה. לא רק שהרשימה היא מפגן כוח מרהיב - מעל 400 עמודים של סיפורי חיים מרתקים - אלא שככל שאתה צולל לתוכה אתה מבין כמה רבים נוספים וטובים עוד היו יכולים להיות מוכנסים אליה.
הערה משבחת נוספת היא הייצוג המאוזן של הלסביות: 40 מתוך 60 מהדמויות ברשימה הן נשים שאהבו נשים.
ההיבט הגדול ביותר בספר הוא שכל פרק (המוקדש לדמות אחרת) מעורר בך רצון לגשת ולהיחשף עוד יותר למפעלה של אותה דמות: לסרטים שהיא ביימה, לספרים שכתבה, לשירים שחיברה או לאמנות שיצרה. מצאתי את עצמי רואה סרטים, שומע מוזיקה וקורא סיפורים קצרים דווקא תוך כדי קריאת הספר הזה. על כך שאפו ענק!
יש לי עם הספר רק כמה בעיות:
ראשית, למרות הודאתו של המחבר, הוא כל כך מערבי באופיו. אין כמעט שום אזכור לדמות לא-אירופאית או צפון-אמריקאית. שנית, גם בתוך התרבות המערבית ההתמקדות היא כמעט אך ורק בצרפת, גרמניה, בריטניה וארה"ב. כך נפקדות דמויות הומואיות חשובות כל כך מאיטליה, ספרד ודרום אמריקה. תחשבו על ספר שכזה שלא כולל את פדריקו גרסיה לורקה, פדרו אלמודובר, ריינלדו ארנס או מנואל פואיג.
ההערה השלישית נוגעת לעצם התרגום (והעריכה). מלאכת התרגום של ספר כזה היא מעשה חשוב, ועל כך יש לשבח את הוצאת אסטרולוג. אבל מדובר בתגום מסורבל, מוטעה וגדוש בשגיאות. פשוט תרגום רע. השיא מבחינתי היה בעיוותי השמות בתרגום: ליברצ'ה הפך ל"ליברייס", ארקנסו ל"ארקנזס". ואלו ממש לא הטעויות היחידות בספר. גם עריכת הלשון והתחביר לא משהו. אבל לא נורא. אחרי שמתרגלים הנאת הקריאה לא נפגמת כל כך.
ספר שמומלץ לכל הומו או לסבית שרוצים להיחשף קצת יותר ל"אבות האומה".

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
אחרי החגים

אחרי החגים

יהושע קנז

"הסבל בוכה אצלכם מן הקירות ממש", הוא המוטו של הספר הזה בעיניי. דיוקנה של משפחה אחת, לא מתפקדת, ובקצוות גם דיוקנה של מושבה אחת במחצית הראשונה של המאה העשרים. אין ממש עלילה, יש רק תיאור חיים: וזה מה שכל כך גורם לקורא להזדהות; הרי החיים עצמם אינם עלילה, אלא רצף סתמי של התרחשויות. יהיה זה מוטעה למקם את הסיפור מבחינה היסטורית, חברתית או גאוגרפית, כי העלילה היא אוניברסלית בעצבות שבה. החיים עצמם של הדמויות עוברים בשיממון ובמנותק מאירועים היסטוריים הנרמזים ברקע. לכן מופתי בעיניי שעלילה כל כך לא "מגויסת" פורסמה כבר ב-1964.
מוקד הספר הוא המתח שבין המציאות הבינונית היומיומית ובין הטירוף האורב בכל רגע בכל מקום. התחושה העולה מיצירת המופת הזאת היא תחושה עכורה. וזו דווקא תחושה מענגת לקורא, תחושה המאפשרת לו להזדהות עם המציאותי ולא עם המומצא. הספר עצמו מקרין בוז לאותה בינוניות אך יחד עם זאת גם כמיהה בלתי פוסקת אל הרגיל ואל הסתמי (דמותה המרתקת של בת-שבע היא ההמחשה החיה לניגוד הזה).
משפטי הספר קצרים וקצובים, וזה לא רק מקל על הקריאה אלא גם יוצר תחושת ציפייה למשהו שיתרחש, אך דבר לא מתרחש בעצם - ושוב, עניין הבינוניות היומיומית: אחרי החגים כבר יקרה משהו; אבל דבר לא קורה בעצם.
זהו ספרו השני של קנז שאני קורא, כמעט עשר שנים אחרי שקראתי את "בדרך אל החתולים" (ספר נפלא נוסף שעוסק בבינוניות החיים ובדעיכתם האיטית). את האחרון תמיד מיקמתי בין עשרת הגדולים בספרות העברית. כנראה שלקנז יהיה מעתה ייצוג נוסף ברשימה הזאת אצלי, או לפחות בין עשרים הגדולים.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
נצחון

נצחון

ג'וזף קונרד

לעתים רחוקות מזדמן לאדם שאוהב לקרוא, ושכבר קרא לא מעט בעברו, לקבל שוב את ההזדמנות להיתקל בפעם הראשונה בסופר גדול במיוחד. בשלב כלשהו בקריאה אנחנו נוטים לחזור אל אותם סופרים שהוכיחו לנו שאנחנו אוהבים את כתיבתם או אל סופרים דומים להם.
למבוכתי אני מודה שתמיד רציתי לקרוא משהו של ג'וזף קונרד. זה פשוט אף פעם לא יצא.
החלטתי להתחיל דווקא באחד הרומנים הפחות נחשבים שלו, ולא לצלול ישירות אל "לב האפלה" או "לורד ג'ים". התוצאה היא תענוג.
הכתיבה של קונרד, למרות התרגום הארכאי בן ה-52 שנה, פשוט מענגת. הוא אחד הכותבים שיודעים לרדת היטב אל נבכי החשיבה הקולוניאלית ולצייר את העולם ה"שלישי" מנקודת מבטו של הלבן, עוד בטרם הפך לעולם השלישי, עוד בשלב שהיה ה"מושבות" של האדם הלבן. אפיון הדמויות וההקשרים החברתיים עשיר במיוחד (כל עוד מדובר על דמויות לבנות, כמובן. אל הלא-לבנים קונרד לא ממש טורח להקדיש תשומת לב, וחבל; אם הוא כבר מקדיש תשומת לב, אז היא סטראוטיפית במיוחד).
בספר הנוכחי, "ניצחון", מתוארת עלילה לא מורכבת, אך מותחת במיוחד. תחושת הסטרס העולה לאורך הקריאה לא עוזבת את הקורא, ומעטים הסופרים שיודעים ליצור תחושה כזאת בקורא ולשמר אותה כמעט עד לדף האחרון. בקיצור מומלץ.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי

ביקורות נוספות על "סיפור על אהבה וחושך"

סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך

עמוס עוז

האוטוביוגרפיה של עמוס עוז מתחילה היכן שצריכה להתחיל כל אוטוביוגרפיה, בזיכרונות ילדות מוקדמים. רק שזו לא ממש אוטוביוגרפיה, יותר תיאורי משפחה גרעינית ומשפחה מורחבת. וישראל וירושלים ואירופה.
אצל עוז, כאחד העוסק במילים, הזיכרון המוקדם עוסק בעיקר בשפע השפות בהן דיבר אביו ואף יותר קרא בהן, כמו גם השפע, הפחוּת אומנם, של אמו. הם קוראים ודוברים המון, בעיקר לא בעברית כדי שהיינגלע לא יבין. רוסית ואידיש יעשו את העבודה.
וכאן מתבקשת הלצה:
יום אחד יוצא תייר, לא משנה מאיזו מדינה, מהילטון תל אביב. הזמן הוא טרום ווייז וגוגל מאפס. בידו מפה נייר ויותר משהיא מסייעת, היא מבלבלת. הוא פונה אל שני יושבי ברזלים בסמוך, לא חשוב מאיזו עדה:
"דו יו ספיק אינגליש?"
"מה?!"
"פארלה וו פרנסה?"
"מה?!"
"שפרכן זי דויטש?"
"מה?!"
רואה התייר כי אין סיכוי ויילך.
פונה אחד מהברזלנים לחברו וסח: "ראה כמה שפות דובר הוא. ומה זה עוזר לו?"
************
עזו גדל בירושלים. כיליד 1939 הוא גדל במדינה שירושלים אינה עיר בירתה עדיין באשר אין מדינה. ירושלים קוסמופוליטית, אבל גם מלובנת שמש בקיץ, עניה, דלת אפשרויות ולרוב אינה ידידותית לדריה. כמה פעמים ביקר עוז אצל אחיות אמו בתל אביב ולמרות שאין צורך לא בדרכון, לא במטוס ואף לא בחללית, התחושה היא בהחלט של הגעה לפלנטה אחרת, בה דריה קלילים יותר בהליכתם ובהלכותיהם.
************
יפי כתיבתו של עוז מרוכזת כולה בספר הזה, כאמור כאילו אוטוביוגרפיה ממנה נעדר מושא הביוגרפיה, עוז עצמו. הוא מספר בפרוזה מופלאה ונוגעת ללב, כמו גם מרובת הומור, על משפחתו המורחבת, דורות רבים אחורה. גם חוש לדרמה מצוין יש לו.
עוז מוקף בחייו ולפני כן מוקפים גם הוריו, סביו ודודו באנשים משכילים לרוב, גם מפורסמים מאוד כדוד אביו פרופסור יוסף קלוזנר. כלאחר יד הוא מספר על ריחו של טשרניחובסקי, כשהוא יושב בחיקו, מוצץ קוביית קרח לאחר שנפל ופצע את לשונו.
************
בעודו מתאר רחוק אחורה בהיסטוריה את משפחות אביו ואמו, הוא מפליג בתיאור אנשים גאים, לבושים היטב, לרוב משכילים, חרוצים ואינם משתחצים. אנשים המתעקשים להיות דתיים יותר מאפיפיור, אירופאים יותר מהאירופאים עצמם. אבל האירופאים מהגרמנים דרך הליטאים, הפולנים, האוקראינים, הרוסים, הצ'כוסלובקים מתעקשים לחסל את המיעוט היהודי העקשן הזה, המחזיק במשרות חשובות בשלטון, בתרבות, באמנות, באוניברסיטאות. בשלושה ימים ברוׂבנוׂ, עיר המוצא של הורי אמו, הרגו האוקראינים כ-25,000 יהודים במלחמת העולם השניה, יותר מכפי סך קורבנות היהודים בסך כל המלחמות נגד הערבים, משווה עוז.
************
וכך, בעמוד מאתייםומשהו, צועד עוז לקדמת הבמה, כדי לבוא בחשבון נוקב וכואב עם אמו, שהותירה אותו יתום לאחר שהתאבדה. הוא כועס על כלי האיפור שהותירה על המדף במקלחת, על חלוק הרחצה שלה, שנותר תלוי אחרי הדלת. זה מביא אותו שנתיים וחצי מאוחר יותר להתייצב כילד חוץ בקיבוץ חולדה.
כשילדים אחרים בקיבוץ נוהגים להתרחץ אחר הצוהריים ולהתייצב בבית הוריהם, עמוס עוז המתבגר נותר "יחיד ותימהוני" בין ביתני הקיבוץ. הלב מתכווץ והנשימה נעתקת. אני מניח את הספר בצד, ממילא אי אפשר להמשיך לקרוא בעוד העיניים מוצפות דמעות. צמרמורת אוחזת בי כשאני כותב שורות אלה.
והוא תוהה, שמא אמו לא אהבה אותו?
************
אבל מי שכנראה כן אהבה אותו והוא מאוד אהב אותה, היתה המחנכת מכיתה ב', זלדה אחת. היה זה בבית ספר פרטי סמוך לביתו, שם היו בכיתה שישה ילדים ואלה היו מרותקים לדברי המחנכת, עד ששכחו ללכת הביתה בסוף היום. גם בחופש הגדול הקפיד עמוס הקטן לקום בבוקר, להצטחצח ולהגיע לביתה של זלדה, לסייע לה בעבודת הבית, להכניס דואר ולטאטא את השביל. לימים הפכה זו למפורסמת – זלדה המשוררת.
************
אמצע 1947 והאוויר רוחש סיום המנדט הבריטי. סיום המנדט יכול להתפרש לכאן או לכאן, אבל ברור שבוואקום שייווצר יהיו אלה מדינות ערב, שתמיד היו חביבות על הבריטים, שייכנסו לריק הזה וימחצו את היהודים עד תום. חוש הדרמה ויכולת תיאור מעבירים אותנו בזום-אין לליל ההצבעה בכ"ט בנובמבר, סיכום ההצבעה במספרים ברדיו, יס יס יס והשתוללות נטולת רסן של הרחוב היהודי. העור מצטמרר כאילו בזה הרגע הוכרזה החלטת האו"ם.
************
ולמי אהבה ולמה חושך? תצטרכו להעפיל עד עמוד 500 כדי לדעת.
ספר מופת.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•מורי
סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך

עמוס עוז

****


ליום ההולדת של גיל שלוש קיבלתי מכונית מרוץ כחולה, עם פסים שחורים ולבנים מקודקוד ועד ירכתיים, ומספר כלשהו על מכסה המנוע. אני זוכר שגיליתי אותה מתחת לכרית, והתפעמות חדה של שמחה, אבל זהו. הזיכרון מגיע עד שם. לא כלום יותר. לא את מה שקרה אחר כך, לא את תגובותיהם של אמא ואבא, לא מה היו היחסים ביניהם, לא את השכנים וביתם, לא את הגננת או מלכה לוברבוים המורה שלי מכיתה אל"ף ובי"ת. כמעט שום דבר כזה. בכלל, הזיכרונות הכי מוקדמים שלי, אפילו מגיל חמש או שש, הם כמו הבלחות של תמונות סטילס, כתמים מופשטים של משהו לא ברור. שולחן פורמייקה כעור במטבח, אח שלי נכנס בדלת הרשת של הבית כשהוא חוזר מהתיכון, ואת עצמי לוקח חגורת נשים אדומה ורחבת אבזם של אמא, מעמיד פנים שאני איזה סוג של גיבור-על ויוצא להציל אנשים בשכונה. זהו. ערפל של זמן הקהה את הכול, אחרי שלושים שנה.
אצל עמוס עוז, הזיכרון הוא חד מאוד, מלא פרטים ופרטי פרטים מבהילים בעוצמתם ובפרספקטיבה המופלאה שהם מקבלים לא אחרי שלושים כי אם שישים שנה. איך הוא זוכר את זה? האם זה רק סיפור? מין עיבוד של פרט קטן, וטוויית סיפור שלם סביבו עד שהפרטים ממלאים את עצמם, בעזרת אירועים היסטוריים, סיפורים של אנשים אחרים וסיפור מומצא? או שמא עמוס עוז באמת זוכר את כל ילדותו באופן חי וצבעוני ועשיר כל כך?
הוא כותב על כך בעצמו:"עכשיו בחדרי בערד ביום קיץ בסוף חודש יוני שנת 2001 אני מנסה לשחזר לי, או לא לשחזר כי אם לנחש, להעלות באוב, להוציא כמעט יש מאין: כמו אותם מפחלצי פוחלצים ממוזיאון הטבע, המעמידים דינוזאור שלם על סמך שתיים שלוש עצמות...".
לא סתם אני קורא את הספר הזה בפעם השלישית. ואין לי ספק כי אשוב לקרוא אותו בעתיד, למצוא בו פנינים נוספות בהמשך חיי. כי אי אפשר שלא ללמוד ממנו, לא משנה מי אתה, בעיקר אם אתה "הקורא הטוב". אין עמוד כאן שאינו מלאכת מחשבת של ספרות ושל הבנת החיים. עמוס עוז אינו רק אספן של פרטים אוטוביוגרפיים, תאריכים ושמות שאותם הוא עורך בסדר כרונולוגי בשילוב עם כמה עובדות היסטוריות, אלא הוא מפרק ומרכיב את ילדותו בעיניים ובידיים של מי שהוא היום, פוער ופורע באירוניה דקה כאזמל מנתחים את עצמו, משפחתו, ודמויות אחרות שנטלו חלק בהסטוריה הכללית והאישית שלו, את הטרגדיות והקומדיות של חייו המוקדמים אבל בעיקר את דמותם של אביו ואמו. הלעג שלו נמסך בכמויות הומואופתיות כמעט לתוך הסיפור, כשהוא חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים במהלך הספר על חרדתו של אביו משתיקות, למשל, ועל ההלצות האינפנטיליות (קלמבורים) שהיה מחבר כדי להימנע משתיקות כאלה. או בתיאור ידענותו של אביו שידע שבע עשרה לשונות (וכולן במבטא רוסי). התיאורים של איך, למשל, ערכו אז שיחת טלפון בין משפחתו בירושלים לקרובים בתל אביב, או איך אביו היה מחמם להם את מיץ התפוזים בחורף כי לשתות מיץ קר היה נחשב מתכון בדוק להצטננות, יכלו להיות משעשעים אילו לא היו כל כך מכמירי לב וטבולים במידה לא מבוטלת של סרקזם חבוי.
כשאני מתבונן על הילדים שלי היום, אני תוהה לעתים קרובות מה יזכרו כשיתבגרו, מחייהם כילדים. איך אני נראה באמת בעיניהם העתידיות. אם הם יזכרו לטובה את בדיחות הקרש שלי, את המקומות שנסענו אליהם לחופש, את היום-יום בבית ואת היחסים המדוייקים ביני לבין אמם. את חיי השכונה כבר לא יזכרו, לצערי, כי אין דברים כאלה יותר. יזכרו, אולי, קניונים מוכי ניאון, פייסבוק, ומשחקי מחשב. אולי. או שאני סתם זקן ופער הדורות גדול ממה שאני מעריך, ואולי גם זה ייראה בעולם העתידי כמו זכרונות וינטג' מלאי ניחוח. אבל זה סתם במאמר מוסגר.
הספר הזה גרם לי להביט בעין בוחנת יותר על חיי, שזה משהו שקורה לעתים רחוקות, נדמה לי, מקריאה. עוד יותר מכך - צחקתי (בקול), בכיתי (אם לא היה מישהו לידי, אז גם בקול), נזכרתי, חשבתי לעומק על משפחה, אהבה ודאגה, אמא ואבא, יחסים, זמן, וגעגועים. אוף.

אין דברים כאלה.


***

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך

עמוס עוז

ספר רב-עוצמה ומרגש אשר מורכב מפן היסטורי-לאומי ופן אישי-משפחתי. את 5 הכוכבים לספר הענקתי בעיקר בגלל הפן ההיסטורי-לאומי רב-הערך. בפן האישי-משפחתי יש בספר לא מעט צהוב, אם כי יש להעריך את המחבר על פתיחותו, כנותו ועל האומץ לחשוף הכל ובנוסף זה גם מוסיף עוד פילפל לספר. כמו-כן יש לציין שבמקומות רבים הפן האישי-משפחתי משיק לפן ההיסטורי-לאומי שזה נהדר.

רק לא ברור לי כיצד המחבר כאן זכר לפרטי פרטים מקומות או אירועים חד-פעמיים שחווה בתור ילד – את התיאורים המפורטים של בתים, מסעדות, האנשים ומה הם לבשו וכו’.

בדיעבד ניתן לומר בקריצה שצריך להיות בר-מזל גדול כדי שהמשורר טשרניחובסקי יאמץ אותך לחיקו כבר בהיותך ילד קטן, שהמשוררת זלדה תהיה המורה שלך בכיתה ב’ עוד בהיותה אלמונית, שתתארח בקביעות בתור ילד עם הוריך אצל פרופי קלוזנר המפורסם שהיה אחיו סבו של עמוס עוז כאשר מתארחים אצלו איתך ביחד גם הוריו הצעירים של בנימין נתניהו, לבקר באותה הזדמנות גם בביתו של הסופר ש"י עגנון שגר בקרבת מקום ושראש-הממשלה בן-גוריון יזמינך לשיחה אישית במשרדו עוד בהיותך חייל בן 20 בדרגת סמ"ר רק בגלל כמה שורות של הערות שכתבת למאמרו של ראש-הממשלה בעיתון ‘דבר’.

לדעתי היה מן הראוי להוסיף על הכריכה האחורית תמונה קטנה של המחבר הבוגר (בנוסף לתמונתו בתור ילד קטן לצד הוריו שכבר ממלאת את כל הכריכה הקדמית), כי ככה הרי הוא התפרסם כאן ובעולם ולא בתור ילד. הרי זה ספר אוטוביוגרפי לא פחות מספר היסטורי-לאומי.

אני לא קורא הרבה ספרים מהסוג הזה ולכן אין לי קנה-מידה אמיתי לגבי הערך הספרותי של הספר. אם כי אציין שלפני כמה שנים קראתי ספר דומה נפלא עם פן היסטורי-לאומי בעל ערך רב ומרתק ביותר ושמו "אות מאבשלום" מאת נאוה מקמל-עתיר. הייתי אומר שגם לספר ההוא מגיע מעמד דומה כמו הספר הזה בתודעת הציבור.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יובל
סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך

עמוס עוז

״סיפור על אהבה וחושך״ הוא לא רק ממואר אישי, אלא רומן יסוד על לידתה של ישראל מתוך ספרים, גלות, שפה, חלומות ושבר. עוז כותב את משפחתו כמו שמספרים שושלת מקראית: אבות ואמהות, נדודים, הבטחות, אכזבות, עיר קודש, ארץ מובטחת - ובמרכז ילד אחד שמנסה להבין מאיזה חומר עשויים המבוגרים שסביבו.

החיבור התנ״כי כאן אינו בשם או בעלילה מסוימת, אלא בתודעה. ירושלים של עוז היא עיר ממשית וגם סמל; המשפחה היא משפחה פרטית וגם משל לציונות האירופית; והאם, בדמותה השותקת והנעלמת, הופכת כמעט לשכינה פצועה של הבית והמדינה הצעירה. זהו ספר על אהבה וחושך, אבל גם על בריאה: איך נבראת שפה חדשה, זהות חדשה, מדינה חדשה - ומה המחיר שמשלמים האנשים שחלמו אותה לפני שהפכה למציאות.

נתתי ארבעה כוכבים לאור הלאות שמאפיינת את החלקים המתקדמים יותר בספר.

לפני 19 שעות•
★★★★★
•ארנון
סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך

עמוס עוז

אחד הספרים היפים ביותר שקראתי מעולם! אני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל לתאר את מה שהספר הזה עשה לי. צחקתי, בכיתי, צחקתי, שוב בכיתי... הדמעות זלגו מעיני ולא פסקו. מאז נעוריי לא התרגשתי ככה מספר. זה כאילו מישהו אסף לתוך ספר אחד את כל הסיבות לכך שקריאה היא התענוג הכי גדול של חיי. מעין תרכיז מזוקק של כל הטוב שלספרים יש להציע לעולם. עמוס עוז כתב את הביוגרפיה היפה ביותר, המושלמת ביותר, שקראתי אי פעם.

איך הוא עשה את זה? איך הוא הצליח לקחת את חייו ולהכניס אותם ככה לספר כמו לאיזו מן קופסה? כמו אותה קפסולת זיכרון מהסרטים של 'הארי פוטר'... אתה קורא וזה כאילו שאתה הופך למן רואה ואינו נראה, שעומד לו אי-שם ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, ומתבונן בילד עמוס קלוזנר שפוסע בין שני הוריו לצד החנויות הסגורות ובתי הקפה הדוממים של שבת בצהריים, בדרך לביתו של הדוד יוסף... קשה לי למצוא מילים לתאר את ההרגשה המיוחדת שהספר נותן. בואו נאמר רק שאני, שנולדתי 26 שנים לאחר קום המדינה, מרגישה היום איכשהו שכאילו נכחתי בהקמתה. שגם אני התעוררתי בהתרגשות, בליל ההצבעה באו"ם, לאחר חצות לשמע הצהלות והצווחות שעלו מהרחובות, ובכיתי יחד עם כולם מאושר ומהתרגשות. זו חוויה שקשה לצפות ליותר ממנה בקריאת ספר.

ולחשוב שהאוצר הנדיר הזה היה מונח אולי שנתיים סגור ליד המיטה שלי, ובכל פעם מצאתי לנכון להתחיל לקרוא דווקא ספר אחר. חששתי מעמוס עוז, שקראתי עד כה רק מעטים מספריו ("קופסה שחורה", ''לדעת אישה") והם משום מה זכורים לי כמתוסבכים וקודרים מדי. עכשיו אני רוצה לנסות לקרוא ספרים נוספים שלו. את הספר הזה, בכל אופן, סיימתי בידיעה ברורה שאקרא שוב. ולא רק זאת, אלא שהוא ימשיך לגור ליד המיטה שלי כי אני ארצה לחזור אליו מדי פעם בפעם. זה לא מאפיין אותי בדרך כלל. אני נוטה לרוץ מספר לספר כדי להספיק כמה שיותר. אבל הפעם זה שונה. אני ארצה לחזור אל כל אותם קטעים נפלאים שהצחיקו אותי או ריגשו, או הפתיעו... כמו למשל: שיחת הטלפון המשעשעת לתל-אביב, הרגע שבו אריה חוזר לביתו רועד ונרגש לאחר שספרו נמכר, המחשבות העצובות ביותר בעולם של ילד לאחר מות אמו... וגם ליל ההצבעה באו"ם, ימי המצור על ירושלים ומלחמת השחרור, המפגשים עם יוסף קלוזנר, עגנון, ביאליק, זלדה, טשרניחובסקי ובן גוריון, אסיפת תנועת 'חירות' ונאום ה"הזדיינות" של בגין... ועוד אינספור פנינים היסטוריות וספרותיות שמתחבאות להן בין דפיו התמימים למראה של הספר המדהים והבלתי נשכח הזה.

ואם אאזור אומץ, יום אחד גם אחזור אולי אל אותם הקטעים שהיה לי קשה לקרוא. שהפחידו אותי. כאחת שסובלת לא מעט מנדודי שינה, אני מכירה היטב את החושך הזה שלילות לבנים עלולים להחדיר לנשמתך... דמותה של פָניה עוד תלווה אותי זמן רב. זה באמת סיפור על אהבה וחושך.

קראתי תלונות שהספר קצת חוזר על עצמו. כן, זה נכון, הוא חוזר על עצמו מדי פעם. אבל זה מתאים כי ככה הם הרי החיים. אתה נזכר במשהו, עובר למשהו אחר, ואז חוזר לזיכרון ההוא, מזווית קצת אחרת, כשאתה קצת אחר. דווקא ההיעדר ההקפדה על עריכה מדויקת, מוסיפה לתחושת האותנטיות שעולה ממנו. קראתי גם שיש שמרגישים שהוא ארוך מדי. בעיני זה כמו להגיד על חפיסת שוקולד בלגי משובח שהיא גדולה מדי. בניגוד להרגלי, ניסיתי לקרוא אותו כמה שיותר לאט. בנגיסות קטנות-קטנות, שלא ייגמר. זה לא ספר קל לקריאה אבל אני אהבתי אותו עד אין קץ. זה ספר מענג שצריך לקרוא לאט-לאט ובסבלנות ולתת לעצמך להרגיש כאילו אתה שם, והוא לוקח אותך לשם, לימי ראשית המדינה, יותר מכל ספר אחר שקראתי אי פעם.

בשתי מלים – יצירת מופת.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך

עמוס עוז

אזהרה לקהל הקוראים.
הביקורת הזאת תהיה פוליטית לעילא ומלאת תהיות קיומיות באשר להבדלים בין השמאל והימין.
בעלי קיבה רגישה, ילדים קטנים, נשים בהיריון וחברי 'בצלם' מוזמנים בחום לדלג.
(היא גם נכתבה בין שלוש לארבע לפנות בוקר. למה שלא תתעלמו ממנה כולכם ונמשיך להיות חברים.)

*

לא במקרה נמנעתי עד עכשיו מעמוס עוז.
קשה לי עם אנשי רוח אינטלקטואלים שמרשים לעצמם לדבר בשם המוסר וזכויות האדם.
קשה לי עם אדם ששולח את ספרו למרוואן ברגותי, בצירוף הקדשה המייחלת לשחרורו.
קשה לי עם אמירות מתלהמות, מה גם שהן מופנות נגדי (ציטוט למטה).
קשה לי להאמין במוסריותו של אדם שאמר "מול רעיון גירושם והגלייתם של הערבים, המכונה אצלנו בלשון שקרית 'טרנספר'... עלינו לקום ולומר בחריפות ובפשטות: זה רעיון בלתי אפשרי מפני שאנחנו לא ניתן לכם לגרש את הערבים גם אפילו נצטרך לפלג את המדינה ואת הצבא. אפילו אם נצטרך להשתטח תחת גלגלי המשאיות. אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים. הגליה המונית בכוח לא תהיה, מפני שאנחנו לא ניתן שתהיה... הימין הישראלי צריך לדעת שיש מעשים שאם ינסה לעשותם הוא יגרום להתפרקות המדינה", אבל לא עלה בדעתו לשכב תחת גלגלי הדי-ניינים שהרסו את נוה-דקלים ואת עצמונה.
וקשה לי להפריד בין האדם לבין הסופר. בין הדעות לבין הכתיבה, שלעולם אינה נקיה מאג'נדות.
קראתי בספרו (המצוין) של נתן שרנסקי דיון מעניין בינו לבין שני אסירים אחרים, בעניין הקשר בין יוצר לבין יצירה לאחר שהושלמה. אחד מהם טען שהיצירה עומדת תמיד בפני עצמה; אנחנו לא יודעים מי היה שייקספיר, והדבר אינו פוגם באיכותם של 'המלך ליר' ו'המלט'; אני אישית מצליחה בקלות לקרוא כל ספר מספריו של רואלד דאל למרות היותו אנטישמי. השני טען שאין להפריד בין הסופר והאידאולוגיה שלו לבין פרי עטו. ואם כי מבחינה תיאורטית טהורה אני חושבת שהצדק איתו, מי מאיתנו מצליח להעמיד באמות מידה חמורות כל כך את הרגלי הקריאה שלו?
הגעתי למסקנה זמנית שאם אני נהנית מספר מסוים, משמע אני מצליחה להפריד בין הסופר לבין הספר, מה טוב.
ואם אני מתקשה לקרוא ספר כלשהו, אין שום סיבה שבעולם לאלץ את עצמי לקרוא אותו. הרי יום אחד ממילא אתבגר.



אז קשה לי עם גרוסמן וקשה לי עם שלו וקשה לי עם א.ב. יהושע וקשה לי גם עם עוז;
ולמרות שסרקתי כבר כמעט כל מדף בספרייה היישובית הקטנה שלנו, אני נמנעת בדרך כלל מגדולי הספרות העברית החדשה.
במקום מסוים אני תמיד מרגישה שאני אולי מחמיצה משהו גדול. איזו ישראליות מזוקקת; איזשהם ערכים גדולים; איזו אמירה בסיסית שאני מפסידה בגלל חוסר היכולת שלי להכיל דעות שרואות בי את כל הרעות החולות.
ולכן, קראתי כבר את "הדבר היה ככה", ואת "מישהו לרוץ איתו", ואת "יש ילדים זיגזג", ואפילו עיינתי קצת ב"הבשורה על פי יהודה". והשמיים לא נפלו. אפילו נהניתי. ועדיין, כל פעם ששמעתי את שמם של הסופרים המוכשרים באמת האלה ברדיו, תקפה אותי בחילה.
(כנראה זה גורלו של קורא ימני. הגיע הזמן להתרגל. יש לי רעיון שיווקי חדש בנוגע לשקיות הקאה במבצע בצומת ספרים, אבל אולי כדאי שאשן על זה לילה.)



שאלת אגב. האם תהיתם פעם מדוע כל אנשי הרוח והאינטלקטואלים בישראל הם שמאלנים?
התשובה הפשטנית תהיה, כי אין ימנים אינטלקטואליים. עד כמה שהיא מופרכת, כבר שמעתי אותה נאמרת ברצינות רבה.
אני מתקשה להאמין בזה. יש לא מעט אנשי ימין שיכולים להוות מצפן מוסרי לא פחות, אם לא יותר, מעמיתיהם בשמאל.
תשובה ימנית קלאסית תתלה את האשם בתקשורת. התקשורת מוטה שמאלה ולכן היא לא תעניק למכתב גלוי של הרב טאו את אותה עוצמה שנלווית למכתבו של איש רוח אמיתי. יכול להיות שיש בזה מן האמת.
בכל אופן, אותי לימדו שלהאשים מישהו אחר אולי צודק וגם עוזר מוראלית, אבל לא ממש פרודוקטיבי. לכן הלכתי לבדוק בויקיפדיה מיהו אינטלקטואל ומה בעצם חסר לנו בימין. אז ככה:
הסוציולוג יהודה שנהב מגדיר את האינטלקטואל כ"מי שיש לו סטטוס בשדה אחד (ספרות, אקדמיה, שירה, משפט, פיזיקה), אבל מתייצב ומביע את עמדתו בשדה אחר - הפוליטי והמוסרי. [...] מי שהצליח לחצות את השדה שלו, לעזוב את הווקטורים המוכרים בשדה שבו הוא פועל מתוך שגרה, ולשוטט בשדות אחרים, מכוח ההון הסימבולי שעומד לרשותו". אינטלקטואל אמיתי "הוא טיפוס של משוטט, מאבחן, מתריס".
אומר לכם משהו: יש לא מעט אנשי ימין ש"יש להם סטטוס" באחד מהשדות לעיל. אבל לאף אחד מהם אין את החוצפה, או היומרה, או האחריות, או איך שתרצו לקרוא לזה, "לשוטט בשדות אחרים מכוח ההון הסימבולי העומד לרשותו".
אולי זה העניין.
ואולי הוא אחר לגמרי:
המונח "אינטלקטואל" כשם עצם הפך לפופולרי בשנת 1898, לאחר שעורך בעיתון צרפתי כינה כך את אנשי הרוח שחתמו על העצומה הדורשת לערוך משפט חוזר לאלפרד דרייפוס שנחשד בבגידה. [...] כתוצאה מכך, למונח יוחס במקור קונטציה של כינוי גנאי עבור אנשים שאינם נאמנים למדינתם.
בבקשה אל תקפצו עליי. לא אמרתי שאנשי הרוח השמאלניים הם בוגדים. אבל אם נאמנות למדינה סותרת אינטלקטואליות, אז הימין בבעיה גדולה משחשבתי. מעוות לא יוכל לתקון.
(ואם אמרתי, אז מה? עמוס עוז קרא לנוער הגבעות ניאו נאצים וסירב לחזור בו, כי "רציתי לזעזע".
מובן, הזכות להפריז על מנת לזעזע שמורה רק לאינטלקטואלים ולא, נניח, לקמפיין בוטה של "אם תרצו".
שאני מגנה, כמובן, בכל תוקף.
שמתם לב לנטייה הרפלקסיבית של הימין לגנות כל אמירה מתלהמת, כל מעשה מכוער, כל התאגדות קיקיונית אלימה מקרב המחנה?
לא ראיתי אף פעם נטייה מקבילה בשמאל. לא כשקראו לאיילת שקד נאצית, לא כשכיבדו את כלל מצביעי הימין בכינויים מחמיאים.
יש למטה ציטוט יפהפה של עומס עוז. שמאלנים המבקשים לגנות יכולים לעשות זאת בהודעה אישית.)
שמעתי לאחרונה בדיחה לא קשורה בעליל, אבל אם התחלתי לקטר על אי שוויון, זה הולך.
למה מילים יכולות להרוג רק מימין לשמאל ולא משמאל לימין? כי ככה זה בעברית.
ולמה הנאורות תמיד כולה בשמאל? ולמה ההשכלה?
שאלות קשות יש לי הלילה. איטס פור אין דה מורנינג, והביקורת הזאת צריכה להגיע אל סופה.

*

אז מה יש בו, בסיפור על אהבה וחושך.
הרבה מאוד חושך. מעט שבמעט אהבה.
כל הדמויות בו יש בהן ממד גרוטסקי או נדכא או דהוי או עגמומי;
על כל האירועים מוטבע חותם קודר של חיים קטנוניים, שפלים, עלובים.
עין לא סלחנית ראתה רק את המכוער והזר והחולני וזרתה לרוח את הפן האנושי שבדמויות.
אוצר המילים המדכדך המרשים הזה הוא רק טעימה מעשרות המילים השונות שעוז עשה בהן שימוש כדי ליצור את אותה תמונת ערפל שהוא קורא לה 'אהבה וחושך'. למילה אהבה יש אצלי משמעות אחרת לגמרי. ואם זאת אהבה אצל עוז, צר לי עליו באמת.

הוא מלאה, החושך הזה. הוא משרה תחושה של דיכאון. תחושה שהשפה העשירה והזכרונות הרכילותיים מגדולי הדור הקודם לא יכולים לה.
אני סיימתי אותו בטעם מר.
כנראה שיום אחד אתבגר ואקרא את שלו וגרוסמן ויהושע ויזהר.
לעוז אני לא חוזרת.

*

הספר הזה מוכיח שעוז יודע לדקור ולהכפיש במילים מעודנות ובחן. אין לי דרך, אם כן, להסביר את הציטוט הבא:
"כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף."
(עמוס עוז בנאומו בעצרת שלום עכשיו 1989, כנגד גוש אמונים)

לפני 10 שנים•פֶּפֶּר
סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך

עמוס עוז

אחרי שקראתי הרבה מאוד ביקורות והמלצות נלהבות על הספר הזה ניסיתי לקרא אותו. לצערי, זה לא הצליח בפעם הראשונה. לא הצלחתי להגיע לעמוד 10. הוא איטי מדי לטעמי. מאוד יתכן שאנסה פעם נוספת, ואצליח לקרא אותו. זה קרה לי כמה וכמה פעמים עם ספרים אחרים.

לפני שנתיים•יוהנס1
סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך

עמוס עוז

קשה לי לומר שהפרוזה של עמוס עוז אהובה עלי באופן גורף, מעטים מגיבוריו אהבתי ולמעטים התחברתי אבל בעברי הרבתי לשמוע את הרצאותיו, ובכנות אודה שהבחירה בספר הזה הפעם נעשתה בשל הסקרנות. סקרנות לדמות ,לנופי הילדות, ולמאורעות העבר. אז נגיד שזכיתי בחוויית קריאה מושלמת, חוויה הולמת לחגיגות 70 שנה למדינת ישראל, שהרי ההיסטוריה האישית של עוז ושל משפחתו ארוגה בתוך כל מה שהתרחש כאן במאת השנים האחרונות כמעט.

מאז היותי העדפתי לקרוא אוטוביוגרפיות על פני ביוגרפיות. ה"אוטו"-הגיבור- מי שכותב את עצמו ואת חוויותיו, מכניס אותנו אל נבכי ליבו ולא מחויב לעובדות ולפרשנויות מבחוץ שלעתים יש בהם טעם מרוחק וגם לא בטוח אם מדויק, ולכן הוא גם נתפס כהרבה יותר אוטנטי ומכמיר מהביוגרף. ככה זה מה לעשות ....

למעלה מחודש ימים באתי ויצאתי מביתו ומחייו של עוז, מבלי לעורר את הדחיפות האופיינית לי. לא גמעתי בקצב מהיר את סיפוריו, ההפך, צעדתי אתו שלובת זרוע בין התחנות של חייו. נכנסתי לבתים של מקורביו שוטטתי בסמטאות ירושלים, נחתי ושוב צעדתי וכך המשכתי להנאתי... נפגשתי עם פרופ' קלוזנר ועגנון, עם טשרניחובסקי ועוד עם רבים אחרים שחיו ויצרו באותה התקופה, ואפילו ספגתי את הריחות ואת הצלילים, ואת הרטטים הקטנים שאקרא להם אדוות שכוחות שבדרך כלל נשארים עלומים, כי עוז מוכשר מאוד בעושר הפרטים ונחשפתי כמובן למערכת היחסים הטרגית של הוריו עד הסוף המר, ובין השורות התרעננתי בביטויים שגם אם עבר עליהם הכלח - לא נס לחם עדיין. הוא הצליח די בקלות להעלות חיוך על פני כי הוא כותב בהמון אמפתיה, ובהשלמה גם את הכואב והפוצע .

לא קל היה פה מסתבר, בכל המובנים האישי והכללי, למרות שאמירה כזו עשויה להישמע כקלישאה, כי לעולם נראה מכאן לא בדיוק את מה שראו משם, אבל היות וטבעו של האדם אחד הוא, הקנאות והשנאות ותהפוכות הגורל והאמוציות רקחו ובעבעו עוד מקדמת דנא על אותן הלהבות ממש. מאז ועד היום אנשים חגגו ונהנו למרות הקושי - דור דור תשוקותיו והגיגיו- הרומנטיקה לבלבה לצד רגשות תסכול ושברון לב, שמחות לצד עיצבונות, רחש וגעש קיצוניים ורגזנות נפלטו לאוויר כלשונות לבה חורכות .

והמסקנה המתחייבת היא שאין חדש תחת השמש כמובן, אלא שבכל זאת, להיחשף לאיכותם של אנשים ותכנים שכבר עברו מן העולם, זה מרענן, מרומם מרגש ומזכיר לנו מאיפה באנו ומה מכל זה, מהעבר שלנו, כדאי שנאמץ בחום כצידה יקרה לעתיד טוב וערכי יותר .

כתוב בכריכה האחורית של הספר, ש"העלילות והאפיזודות שבו מכמירות לב ומן העבר השני מבדחות, והן אלו שהופכות או משמשות את שאיפותיו של עוז ואת הספרים שהוא עתיד לכתוב ..."

אז מומלץ בחום !

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אירית פריד
סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך

עמוס עוז

כמה הגיגים לאחר קריאת הספר המופלא-משובח-מופתי הזה:
1. אי אפשר שלא להתרשם עמוקות מהיכולת של עמוס עוז לזכור לפרטי פרטים את קורות חייו (וכבר ציינו זאת לפניי). האיש הוא פנומן. בור סוד שאינו מאבד טיפה. נדמה שכל דבר שנקלט בעיניו, נצרב בזיכרונו. כל מחשבה שעלתה במוחו, כל הבחנה וכל תובנה שבאה בעקבותיה, כולן נשמרו במוחו במשך עשרות שנים. בגיל 60 (גילו בעת כתיבת הספר) הוא מסוגל לתאר תיאורים מפורטים של סצנות מחיי משפחתו ובכלל מקורותיו כילד ברמת דיוק יוצאת דופן. איך נראו הרהיטים בדירה, מה לבש כל אחד, מה אמר ואיך אמר, תנועות הגוף והבעות הפנים, הצבעים-הריחות-הקולות מבחוץ ועוד ועוד. סצנות ארוכות שמתועדות כמו במצלמה, בליווי פרשנות אישית שלו לדברים. לא יכולתי שלא לתהות איך עובד המוח שלו. נראה שבכל נקודת זמן הוא מסוגל לקלוט, לפענח ולקטלג נפח אדיר של נתונים, ולשלוף אותם מאוחר יותר ליצירת סצנות היזכרות ארוכות מאוד. אם להפנות רגע את המבט אליי, נדמה לי שכל הזיכרונות שלי הם זיכרונות קצרים מאוד. לא יותר מכמה דקות בודדות וגם זה עם חללים גדולים באמצע וללא ערוצי מידע שלמים שעוז מצליח לקלוט ולזכור. אם הייתי חוקרת מוח, אין לי ספק שעוז היה אצלי במעלה רשימת המועמדים הפוטנציאליים למחקר.

2. המשפחה של עוז כל כך נוגעת ללב, שקשה לתאר. כל כך עניין אותי לקרוא עליהם עוד ועוד, להכיר אותם, להבין אותם, וכן, גם לתמוך בהם. ממש הרגשתי צורך להיכנס לסיפור ולעשות משהו, אני אפילו לא יודעת מה. במיוחד התעצבתי על האב, דמות מקסימה, אוהבת ואופטימית שהחיים לא האירו לה פנים, לא מבחינה מקצועית ולא מבחינה רגשית. גילויי האהבה שלו לבנו הם פשוט מרגשים עד דמעות, ולכן קצת קשה לקרוא את הלעג של עוז כלפי כמה ממנהגיו. גם בהקשר זה, עוז ראוי להערכה רבה, על יכולתו להחיות את הדמויות, להעביר את מורכבותן וליצור אצל הקוראים עניין ורגש רב כלפיהן.

3. עוד עניין מעורר התפעלות הוא הצד האינטלקטואלי של כל הסובבים את עוז בילדותו. נראה שהוא חי בסביבה אינטלקטואלית לעילא ולעילא, סביבה שבה רווחה הבקיאות בתחום מדעי הרוח, ודיונים על ספרות, שירה, פילוסופיה ותורות אידיאולוגיות שונות היו דבר שבשגרה. לאור זה, קל יותר להבין איך הפך עוז לדמות כל כך מעניינת, רגישה ובעלת שאר רוח.

לא נותר לי אלא להוסיף שאני מצטרפת לכל הסופרלטיבים שכתבו כאן על הספר לפניי ולקוות שאמצא עוד ספרים ברמתו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•איילת