ביקורת ספרותית על להתראות בינתיים מאת לורי פרנקל
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 11 בינואר, 2015
ע"י נצחיה


פעם היה לי ולאישי פרוייקט משותף. כתבנו בעיתון המקומי מדור של סקירות ספרים כפולות. קראנו לזה "בי-קורת", בכל מדור הופיע ספר אחד, ושתי סקירות. בדרך כלל הסקירות נתנו שתי נקודות מבט על הספר, לפעמים הן התנגשו, ופעם אחת העורכת שאלה אם אנחנו בטוחים שקראנו אותו ספר. אחר כך העיתון נסגר, ואיתו גם המדור. אבל לפעמים אני עדיין אמביוולנטית בקשר לספרים שקראתי, ורואה אותם משתי נקודות מבט. אז הנה אזהרה: זהירות! ביקורת דו-קוטבית לפניך.

====
נתחיל עם חלק א':
מרדית מתגעגעת. סבתא שלה נפטרה, והיא עצובה, ומצטערת ומתגעגעת. סם מציע לה את כתפו ואת ניחומיו ואהבתו. וזה לא עוזר. אז הוא מציע את אחת מקלישאות העזרה העצמית "תכתבי לה מכתב". מרדית אכן כותבת, אבל גם זה לא עוזר. מכיוון שסם כל כך נואש באהבתו, ומאחר והוא גם גאון מחשבים וגם מובטל, הוא מייצר עבור מרדית תוכנה. מחולל-תגובות-סבתא. בינה מלאכותית שמשחזרת מיילים בסגנון סבתא-ליבי, וגם הקרנה הולוגרפית שמאפשרת שיחות וידאו איתה. ממש כאילו ליבי רק נסעה לפלורידה, ובסוף החורף תחזור שוב לביתה בסיאטל. סם ממשיך להיות גאון מחשבים והוא עדיין מובטל, וכך הוא נעזר באבא שלו, ובמרדית, ובבן הדוד האקסצנטרי שלה, והם פותחים סטארט אפ: התכתב עם אהוביך שנפטרו.

תודו שזה רעיון מהמם. מדהים ומהמם. תחשבו על כל האנשים שהיו בחייכם ואז, כמו שאומרים באנגלית passed away. עברו מהעולם. תחשבו על העצב, החיסרון, הגעגועים. כמה האפשרות לדבר איתם, אפילו שזה דרך תוכנת מחשב, היתה יכולה לסייע עם כל הקושי הזה. וזה לא שהכל הפי-הפי-ג'וי. יש בספר עלילה. כלומר קונפליקטים. התפתחויות. עניינים. כמו תמיד במעבר מחלום אל קרקע המציאות יש בעיות, ובאגים, ואנשים שלא ממש מרוצים. וסם ומרדית צריכים להתמודד מולם. יש עליות ומורדות וקונפליקטים שמקדמים את הסיפור. שפה טובה, כתיבה רהוטה וזורמת, מספיק הומור. דמויות נחמדות ומסקרנות. קצת בעייתיות עם החלק הרומנטי, כי בסוגה המקורית שני אנשים בודדים מתמודדים מול העולם והקשיים, ורק לבסוף מוצאים זה את זה. לעומת זאת כאן ההתאהבות מגיעה על ההתחלה, וזו אהבת אמת במובן הכי רציני שלה. אבל זה בקטנה, והספר מתמודד עם החלק הזה יפה.

מי שמחפש ספר קליל, רומנטי ומבדח על היפה והחנון, משהו בסגנון פרוייקט רוזי, ימצא כאן ספר טוב מאוד.


עד כאן צד א' של הביקורת, ועכשיו הגיע הזמן לצד ב'.
====
כששואלים "על מה הספר?", כל ספר, יש שתי תשובות אפשריות. אחת, הגלויה, היא העלילה. התשובה השניה היא קצת נסתרת, אבל היא החשובה.
לספר הזה יש עלילה, והיא לא רעה, אבל אין לו תמה. מה זאת תמה? זה חוט מקשר, אג'נדה, אם תרצו. ששוזרת את הספר סביב רעיון אחד ברור. ניסיתי לנסח את הרעיון הזה בהקשר להמצאה של סם ומרדית, ולא הצלחתי. זה יוצא משהו כמו "טכנולוגיה מסבכת את החיים בכל מיני דרכים שלא חשבנו עליהן אבל בסוף (בתקווה) הכל יהיה בסדר". נראה שמתוך רצון להראות את המורכבות של הרעיון ולהציג אותו מכל צדדיו, נוצרת תוצאה שהיא די שטחית ופרומה. יש כמה היבטים של דעת הציבור, הלקוחות, העיתונאים ועוד. יש כמה היבטים של אביוז או שימוש לא הולם, או ניצול לרעה. אבל לא נוצר שום דיון מלוכד ומגובש באוסף ההיבטים האלה. לא עולה שום אמירה מהותית. יש נגיעות פה ושם. הדיון לא נוצר. נניח שרעיון כזה מתבצע. הוא טוב? הוא רע? הוא מסייע לאנשים להתמודד עם אבל, או שמא מעכב אותם ומונע מהם את האפשרות להתקדם הלאה לריפוי? הוא פלסטר? או אנטיביוטיקה? ואולי הוא אבן החכמים ויש ביכולתו להעניק אלמוות?

כי בעצם, מה זה המחולל הזה? זה "he" או "it"? הוא חי או דומם?
ואם א' מת, וב' הזמין "מחולל-א'", ואז ב' עצמו מת, האם יש ל"מחולל א'" זכות קיום? ואולי צריך לכבות אותו? ואולי להיפך, הוא כבר קיים. בפני עצמו, ובלי קשר לב', וכיבוי הוא בעצם מוות? ואם מוות, אז לפני זה יש חיים. ואז מה זה אומר על המתכנת? הוא יוצר? הוא בורא?
או יותר חשוב: מה זה האדם? ברור שאדם אינו אוסף האיברים שלו. תראו חולי אלצהיימר בשלבי החיים האחרונים. תראו אנשים בקומה. הגוף, הוא רק גוף. תראו לעומת זאת אנשים כמו סטיבן הוקינג. תודעה חיה ותוססת, שהטכנולוגיה היא הצינור שמאפשר לו להתבטא. ואם התודעה היא מהות האדם, האם טכנולוגיה שתאפשר העברה של התודעה הזאת למקומות אחרים, כמו מחשב למשל, תמזוג לשם את האדם עצמו?

וזה הדיון העיקרי, החשוב, המהותי, בנושא של בינה מלאכותית. הספר הזה לא אמור להיות ספר שיושב על התפר של החיים והמוות ומדבר על ההתמודדות של בני אנוש מול היותם בני תמותה. ספרים כאלה יש הרבה. הספר הזה פנה לכלי של הבינה המלאכותית, ועל כן עליו לדון ברעיון הזה, של האפשרות הטכנולוגית והחילונית לבנות את האידאה הפילוסופית והדתית של הישארות הנפש ולהביא אותה לידי מעשה. וזה כמובן מעלה שאלות גדולות.

כי הנקודה היא לא איך מתמודדים עם אבל, האם יש אפשרות לעשות זאת מול קופסה, או שיש צורך במגע אנושי, מה קורה לסודות שמתגלים, האם התכתובת האלקטרונית הפומבית שלנו היא המהות האנושית שלנו, ומה חושבת על זה הכנסייה והתקשורת. אלה שאלות מעניינות, אבל יש דרכים רבות להעלות אותן ולעסוק בהן. אם כבר נוצרה כאן בינה מלאכותית, חשוב להעלות את השאלות המהותיות בקשר אליה. ובינה מלאכותית היא כבר ממש לא מדע בידיוני. היא הולכת ונרקמת במציאות שסביבנו.

השאלות הגדולות לא עולות בספר. יש רק נגיעות קלילות. כתוצאה מכך אין לספר חוט שדרה מרכזי, באמירה כלשהי על החיים ועל המוות, מעבר לנקודה הקלישאית-משהו שמי שחי ממשיך לצמוח, ומי שמת כבר לא, ולכן היצמדות לעבר מעכבת ריפוי. להמציא מכונת-בינה-מלאכותית בשביל אמירה כזאת זה וואחד פספוס.
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נצחיה (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
אפרתי - תודה כפולה!
אפרתי (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
בי-קורת. מבריק. והביקורת מצויינת.
נצחיה (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
תמיד אוהב אותו, תודה גם לך.
נצחיה (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
אלון, תודה רבה על ההמלצה.
תמיד אוהב אותו (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מצויינת, גב' נצחיה.
אלון דה אלפרט (לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
זה בדיוק הרעיון שעומד בבסיס אחד הפרקים של המיני-סדרה "מראה שחורה", שעוסקת בדיוק בשאלות של טכנולוגיה, אתיקה, ומוסר.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ