תקראו את הספר הזה. תקראו אותו.
אם רע לכם - הוא יעשה לכם רק טוב. ומי כמוני יודעת! התחלתי לקרוא אותו בשבת, כשנמאס לי ללמוד למתכונת בתושב"ע שתהיה לי מחר [מסקנות: אסור לעשן, אסור להלין שכר, צריך להוכיח,צריך לתת צדקה.... אוקיי. אני אעצור פה כי אני אדם נחמד ובעל חמלה. וויש מי לאק]
"סיפורי חייו של מר פיקרי" זה שם מדויק לדעתי. הרי כשאנחנו כותבים בכותרת של ספר "סיפור חייו של ___" אנחנו בעצם מתיימרים לספר את כל המהות של אותו אדם. ואנחנו לא יכולים לעשות זאת אפילו אם נרצה. לעומת זאת, "סיפורי חייו" לא מתיימר לעשות כלום, רק לקחת כמה מהסיפורים שמרכיבים את המהות השלמה של האדם ולספר אותם.
הגעתי אל הספר הזה בגלל המחברת. גבריאל זווין כתבה את סדרת "הבכורה" ואהבתי את השניים הראשונים של הסדרה הזו [אני צריכה שיתרגמו את השלישי לפני שאשכח את שאריות העלילה שעוד נותרו לי בראש! אררגג].
האמת שחשבתי בהתחלה שזה ספר עם סיפורים קצרים על אותו אדם [התברר לי שזה לא ממש ככה] ולא יוצא לי כ"כ לקרוא ספרי סיפורים קצרים אבל חשבתי לעצמי, "למה לא?" . וזה מה שגם אתם צריכים לחשוב לעצמיכם בפעם הבאה - וחייבת להיות כזאת אם אתם מגדירים את עצמכם אנשים שאוהבים ספרים - שאתם הולכים לספריה או לחנות ספרים. כי, תשמעו, אני יכולה בהחלט לתת לכם סיבות ל"למה כן" אבל ל"למה לא" אין לי תשובה (:
אז למה כן?
הכתיבה. מצד אחד ספרותית ולא רדודה, מצד שני מצחיקה בטירוף. זאת בדיוק סוג הכתיבה שאני אישית אוהבת. היא גרמה לי, במיוחד בהתחלה, לצחוק אפילו מהדברים הלא באמת מצחיקים [מה פתאום, זה לא קשור לעובדה שהתחלתי לקרוא את הספר הזה באיזור 1:00 או 2:00 בלילה]
למשל , בתחילת הספר; אמיליה, שהיא סוכנת חדשה של חברת הוצאה לאור, מגיעה לחנות הספרים של מר פיקרי באי אליס על מנת לשכנע אותו להזמין מהם ספרים. הוא לא ממש משתף איתה פעולה, בלשון המעטה. אז היא מנסה לתהות על קנקנו ולהבין מה הוא אוהב לקרוא:
"אמיליה מניחה את העותק על השולחן."אשמח אם תיתן לי הזדמנות להתוודע לטעם שלך," היא אומרת, ומרגישה קצת כמו דמות בסרט כחול."
אחרי שהשורה הזאת גרמה לי לגחך, מר פיקרי מחליט לתאר לה במפורט אילו סגנונות ספרים הוא דווקא לא אוהב:
"אני לא אוהב פוסט-מודרניזם,זירת התרחשות פוסט-אפוקליפטית, מספרים פוסט-מורטם או ריאליזם מאגי. לעיתים נדירות אני מתרשם מכל מיני אמצעים ספרותיים צורניים,מתוחכמים לכאורה, מספרים שמודפסים בגופנים מרובים,מתמונות שנמצאות במקומות לא נחוצים - בקיצור, מגימיקים מכל הסוגים. אני סולד מסיפורת על השואה או על כל טרגדיה עולמית אחרת - ספרי עיון בלבד בבקשה. אני לא אוהב שעטנז ז'אנרים א-לה רומן הבלשים הספרותי או פנטזיה ספרותית. ספרות צריכה להיות ספרות, וז'אנר צריך להיות ז'אנר, וההכלאות ביניהם לא מולידות בדרך כלל שום דבר משביע רצון. אני לא אוהב ספרים על ילדים,בעיקר לא על יתומים, ואני מעדיף לא להעמיס על המדפים שלי ספרות לנוער. אני לא אוהב שום ספר שיש בו יותר מארבע מאות עמודים או פחות ממאה וחמישים עמודים. אני נגעל מרומנים שחיברו סופרי צללים למען כוכבי תוכניות ריאליטי, מספרי ילדים של ידוענים, מממאורים של ספורטאים, ממהדורות לרגל יציאת הסרט-המבוסס-על, מהצעצועים שנלווים אליהן וגם- ואני מתאר לעצמי שלמותר לציין- מערפדים. אני ממעט להחזיק ספרי ביכורים, ספרות נשים קלילה, שירה, או תרגומים משפות זרות. הייתי מעדיף לא להחזיק סדרות, אבל פנקס החשבונות מחייב אותי..."
אני חייבת להודות שאת חלק מהמילים בכלל לא הבנתי [פוסט-מורטם? בארור] אבל זה לא מנע ממני להשתעשע עד מוות ולהסכים עם אמיליה שמהרהרת בינה לבין עצמה לאחר מכן הוא צעיר מדי בשביל לאהוב כל כך מעט.
אז.כן.
מר פיקרי או בשמו הפרטי איי-ג'יי הוא דמות עם אופי.
"איי-ג'יי... לא מאמין במעשים אקראיים. הוא אדם קורא, ולפיכך הוא מאמין בהבניה. אם במערכה הראשונה מופיע אקדח, חסר לו שהוא לא ירה במערכה השלישית. ובמילים אחרות, איי-ג'יי מאמין בנארטיב."
הוא דמות שמוצאת פתאום בחנות הספרים שלה תינוקת בוכיה בת שנתיים עם פתק הסבר קצר ושואלת אותה "מי את, לעזאזל?".
ואז הוא נאלץ לחשוב על דברים כמו מה תינוקות בני שנתיים אוכלים?? ורואה חובה מוסרית בלחנך את התינוקת לא לפזר את אהבתה בקלות רבה מדי -
"הבת'ך."
"אוהבת אותי? את בקושי מכירה אותי." אומר איי-ג'יי. "ילדונת, אל תחלקי את האהבה שלך ככה לכל דכפין." הוא מקרב אותה אליו. "עשינו חיים יחד. שבעים ושתיים השעות האחרונות היו מענגות, ומבחינתי גם בלתי נשכחות, אבל יש אנשים שלא אמורים להישאר יחד כל החיים."
היא נועצת בו את עיניה הגדולות , הכחולות והספקניות."אוהבת'ך," היא חוזרת ואומרת.
"....את מדאיגה אותי. אם תאהבי את כולם, בסוף רוב הזמן תיעלבי ותיפגעי. אפשר להגיד שביחס לאורך של החיים שלך עד כה, את מרגישה כאילו את מכירה אותי די הרבה זמן. תפיסת הזמן שלך באמת מעוותת מאוד, מאיה..."
הוא מתנסה לראשונה בחייו בגיל מאוחר למדי בגידול תינוקת, מאיה. ומאיה גורמת לו לאהוב אותה, היא גורמת לו להיות אכפתי יותר לעולם שסביבו:
"הדבר הכי מרגיז זה שמרגע שאדם מגלה שאכפת לו מדבר אחד, פתאום מתחיל להיות אכפת לו מהכל."
חוץ מזה שלאחרונה, בגלל חוסר בזמן או בכח או ברצון, אני מסיימת מהר רק ספרים טובים מאוד [והוא אחד כזה לגמרי אם חמשת הכוכבים והחפירות שלי עד עכשיו לא הבהירו את זה] או ספרים קצרים מאוד [אוקיי, בסדר, אני מניחה שהוא לא ארוך במיוחד אבל 249 עמודים לא הולכים ברגל. אגב, הם מתאימים להגדרה של מר פיקרי - פחות מ400 ויותר מXD150 לא יכולתי שלא לשים לב] ואת הספר הזה סיימתי מהר יחסית, אז זה אומר הרבה.
בכל אופן, עכשיו הרשו לי להגיד לכם למה לקרוא את זה על דרך השלילה כמו מר פיקרי ושליליותו לעיל. כן, נו, אני יודעת שזה לא קשור במיוחד אבל תסלחו לי, אני מנסה להתחמק מללמוד לתושב"ע[יש איסור מדאורייתא לעש-בסדר! אני מפסיקה!]. תקראו את הספר הזה כי הוא לא:
* ספר עם גיבורה בת משו-עשרה מהממת-שיואו-מושלמת-מדהימה-הורסת שמתאהבת בנער בן משו-עשרה מהמם-שיואו-מושלם-שרירי-חתיך שבונים להם ביחד מערכת יחסים דביקה-מהממת-מושלמת-שרירית שנקטעת מדי פעם ע"י ריבים מטופשים. מאוד מטופשים. מאוד מאוד מטופשים.
* ספר שמתאר עולם אחרי הפצצה אטומית/אפוקליפסיה/התקוממות/מרד/השמדה או, לחילופין, עולם שעומד בפתחה של הפצצה אטומית/אפוקליפסיה/התקוממות/מרד/השמדה והצלתו תלויה אך ורק במספר בני נוער.
או, בקיצור, הספר הזה לא:
* ספר נוער טיפוסי!
אבל שלא תבינו לא נכון, הוא מיועד לבני נוער. אחרי הכל, א נ י בת נוער. בעצם, גם למבוגרים הוא מיועד. לכולם הוא מיועד! מי בכלל יכול לא לאהוב אותו?
אוקיי. אז בתמציתיות רבה במיוחד, הספר הזה בעצם, הוא על ספרים. למרבה האירוניה.
הוא עוסק בעולם הספרים והסופרים די הרבה. ככה זה כשהגיבור הוא מוכר בחנות ספרים, אני מניחה.
ותרשו לי לצטט את מר פיקרי לסיום:
"אנחנו לא ממש רומנים...
אנחנו לא ממש סיפורים קצרים...
בסופו של דבר, אנחנו פשוט לקט של יצירות."
אני סיימתי כאן.
עכשיו אני הולכת ללמוד לתושב"ע.
[פחח על מי אני עובדת :( ]