נהניתי מאוד לקרוא את "כלה" של אורה אחימאיר. בשפה רהוטה וקולחת היא משלבת היסטוריה משפחתית המביאה אותנו לפולין, הונגריה, צפת, ירושלים ובזעיר אנפין - למושב מחניים בגליל. לצורך כתיבת הספר, בחיפוש אחר שורשי המשפחה, נערכה על ידה עבודת מחקר ראויה לשמה. כל זאת, בשילוב עבודת שטח, זיכרונות הילדות, דמיונה העשיר וראיונות רבים שקיימה לצורך קבלת מידע. אנו עדים תוך כדי קריאה להשתלשלות אירועים במהלך של שלושה דורות, גילוי סודות משפחתיים וחשיפת הסופרת לקורא על טעויות שנעשו בעבר. אכן, לכבוד הוא למשפחת הסופרת על כי הצליחה לגלות וחשוף את שורשי המשפחה.
קיימת סיבה משנית עבורי שהחלטתי לציין אותה. במהלך הקריאה התרגשתי במיוחד כאשר מצאתי דמיון מפתיע בשלושה מקרים נקודתיים:
אימא של הסופרת למדה באליאנס בצפת, ידעה צרפתית על בוריה וקראה ספרות צרפתית. אימי, שהייתה ילידת ירושלים, למדה באליאס בירושלים, הצרפתית הייתה שגורה בפיה וגם כן אהבה לקרוא ספרות צרפתית;
כל תיאורי ההווי ובעלי המלאכה השונים בתקופת שנות החמישים בירושלים, שהיא תקופת ילדות הסופרת, תאמו לאלה שהיו בשכונת ילדותי – פלורנטין בתל-אביב – שעליהם הרחבתי מעט יותר בספרי "פלורנטין, פלורנטין שלי";
שיא ההתרגשות אחזה בי כאשר קראתי את תאור המיטה המכוסה בווילון ובלילה מורדת לשינה. אותה מיטה שוויטרינת זכוכית מעליה ומשני צדדיה ארוניות עם דלתות, הייתה בדיוק כמו המיטה שלי. כל ערב מורידים לשינה ובבוקר, מרימים ומכסים בווילון.
האם לא די במקרים אלו כדי לרגש אותי, בנוסף לכל הריגושים האחרים שניתנו על ידי הסופרת?
אורה אחימאיר הקימה וניהלה במשך שנים רבות את "מכון ירושלים לחקר ישראל". מפרי עטה ספרים ופרסומים רבים על ירושלים ועל התרבות העברית בארץ ישראל. בשנת 2011 הוענק לה אות "יקירת ירושלים". ספרה "כלה" הוא הרומן הראשון שלה.















