ביקורת ספרותית על כלה מאת אורה אחימאיר
ספר מעולה

---

כאשר אבי ז"ל הלך לעולמו, הוא היה בן 47 ואני בן 22. 25 שנים נוספות היו צריכות לחלוף עד שהגעתי בעצמי לגיל 47 ורק אז, הבנתי את המשמעות של מוות בגיל כל כך צעיר, את האובדן וההחמצה של החיים ומה עבר על אימי שהתאלמנה בגיל 43. רק אז התעררו אצלי המחשבות עד כמה באמת הכרתי את אבא, מה ידעתי עליו, מדוע לא התעניינתי בו יותר ולא שוחחנו יותר.

אורה אחימאיר נפרדה מאמה בגיל הרבה יותר צעיר: כשאמה הלכה לעולמה, היא היתה עדין ילדה ולה עוד אחות ואח הצעירים ממנה. כמה עשרות שנים לאחר מכן כאשר היא כבר אשה בוגרת וסבתא לנכדים, יצאה אורה אחימאיר לסוג של מסע שורשים בו היא מנסה לברר מה עבר על אמה בשנות חייה הקצרות.

3 שנים של תחקיר קדמו לכתיבת הספר אשר יש בו כמה וכמה סיפורים במקביל. זהו קודם כל הסיפור של אמה, ילדותה בצפת של תחילת המאה הקודמת, נישואיה והתאלמנותה מס' ימים לאחר החתונה. זהו גם סיפור חייו של אביה של אורה אחימאיר, סיפורם של הסבא והסבתא שהיו אנשים דתיים בעצמם וסיפורה של הקהילה היהודית בצפת.

עלילת הספר עוסקת גם במעקב אחרי מחלתה של האם, אישפוזה הארוך (3 שנים) בבית חולים שערי צדק שבירושלים וכיצד התמודדה המשפחה עם המצב הקשה הזה.

זהו סיפור על אנשים של פעם, אלו שהקימו את המדינה וחיו בצניעות, סיפור על אנשים עם רגשות, יצרים וחולשות שלא היו חפים מטעויות. אורה אחימאיר כותבת גם על תככים במשפחה, מריבות וחוסר פירגון ואולי כל התמהיל הזה הוא שגרם לי כל כך להזדהות עם הדמויות בספר. אבל לא רק זה: כאשר היא מספרת על החיים בבית, על בישול על פתיליה ועל הסקת מים חמים בעזרת גזרי עץ, זה הציף בי זכרונות ילדות מימי אצל סבי וסבתי מצד אמא אשר גם בביתם כך התנהלו החיים בצניעות מדהימה בדירה צפופה בת חדר אחד.

כתיבה של גב' אחימאיר נהדרת ובקטעים מסויימים הרגשתי שהיא ממש נוגעת בנימי הנפש. זהו ספרה השני של הסופרת שאני קורא (הראשון היה בסלון של ברטה) ואני מתכוון לקרוא גם את אררטים פרי עטה. ומכיון שבכלל יש לי חיבה לסיפורים על ימי הישוב הראשונים בארץ, אני מתכוון לקרוא בקרוב גם את "עיר קסומה" של יהושע בר יוסף.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על כלה