התחקות אחר סודות העבר
לעתים אני מתחבט בין רומן היסטורי בעל איכויות ספרותיות מרגשות, לבין ספר היסטוריה בעל איכויות אינטלקטואליות, המסוגל לנתח תהליכים בצורה מבריקה. אבל יש גם סוג שלישי של כתיבה היסטורית, שאותה אני מאוד אוהב, רומן היסטורי, המושתת על היסטוריה אמיתית, שאת הפערים הקיימים בתמונה ההיסטורית החסרה, הסופר משלים באמצעות כתיבה בדויה, המאפשרת לו לשחזר את התמונה ולאמר אמירה אישית משלו.
בתקופה האחרונה, הז'אנר הזה זכה לעדנה במחוזותינו, אסף ענברי, הוא הבולט שכותב בז'אנר הזה, בספריו, הביתה, הטנק והספר האדום, הוא מנסה לספר על הנרטיב הציוני, מנקודת מבט סוציאליסטית, בכתיבה מכמירת לב, העושה חסד לגיבוריו, אך גם מבקרת אותם על חולשותיהם ושגיונותיהם, בכתיבה שהיא הספד וגעגוע לישראל שהייתה וחלפה מהעולם.
אורה אחימאיר, בספרה כלה, אומנם כותבת בז'אנר דומה, אך היא חסרת יומרות, בניסיונה לעצב נרטיב ישראלי גדול. היא כותבת בקנה מידה קטן ואינטימי, על משפחתה, באופן אישי ונוגע ובצורה מרתקת, בשפה מעולה, ברומן המנסה להתחקות אחרי הסודות שמעולם לא דוברו במשפחתה, ולשורשי השנאות שהיו בקרבם. מהם יסודות השנאה? מדוע היתה שתיקה לגבי סודות העבר? מציבה אחימאיר, שתי שאלות בפתח העלילה.
בעקבות הסוד הגדול, אחימאיר, יוצאת למסע לעברה של אימה, שכבת למשפחה צפתית שורשית ומסורתית, בניגוד לדעת משפחתה, היא נישאה לחלוץ עברי, ששרת כשוטר במשטרת צפת, בעיצומם של פרעות 36. בעלה נרצח על ידי ערבים, לאחר ארבעה ימים מחתונתם.
הכתיבה של אחימאיר על צפת, היא כל כך יפה, וחושפת פרק מעניין בהיסטוריה של ארץ ישראל, על צפת הציורית והישוב הישן, ומפגשו עם הציונות והחלוצים. בהמשך מתארת, אחימאיר, את חייה בירושלים המנדטורית, בירושלים הנצורה, ובראשית המדינה, בפרק מעניין ומכמיר בקשיים שחוו בני משפחה והיא כילדה.
במהלך כתיבתה, אחימאיר, שוזרת את מסעותיה, שנועדו לחשוף את ההיסטוריה האבודה של בני משפחתה, בביקור בארכיונים עלומים, בחיפוש אחר קבר אבוד בבית הקברות של צפת, ובנסיעה חוצה יבשות להונגריה, בכדי להתחקות אחר סיפור בעלה הראשון של אימה שנרצח בצפת, כל אלה הם חלק מהמסע אליו אחימאיר, יצאה.
האם התחקות אחימאיר, אחרי סודות משפחתה, תביא בסופו של דבר להשלמה והמרפא שכולנו מייחלים מסיפורים מסוג זה? בעיקר לקראת יום כיפור שלנו. מהבחינה הזאת, סיפרה של אחימאיר, הוא מסע אל הזמן האבוד, בניסיון לשחזר את מה שאבד ובניסיון להבין את מה שאנחנו נושאים איתנו, את מורשת אבותינו ואימהותנו ובאמצעותה אנו מבקשים זהות וייעוד בחיים ובכך להרגיש שאנחנו חלק ממסע גדול עם משמעות.
ספרה של אחימאיר, מסתיים במשפט צנוע וכל כך נוגע: "עכשיו אני יכולה לאוהב אותה (אימה) ולהתגעגע."











![האיצחקיה [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026434.jpg?v=1772888315070)





