פעם אהבתי מאוד ספרי בלש, מתח והרפתקאות.
כילדה וכנערה, בלעתי את ספרי שרלוק הולמס, אגאתה כריסטי, דורותי סיירס, אליסטר מקלין, ריימונד צ'נדלר, רות רנדל, פי די ג'יימס, קלייב קאסלר ועוד ועוד.
לשמחתי, גדלתי, טעמי הספרותי התפתח לכיוונים נוספים, ובשנים האחרונות גיליתי שגם אם שמורה לי פינה חמה בלב לספרים מהז'אנר, הסבלנות שלי אליהם הולכת ופוחתת.
המליצו לי על דיוויד באלאדצ'י - לא עניין אותי, ג'ון ורדון, ליעד שוהם, פיטר ג'יימס - כנ"ל, את יום שלישי כחול של ניקי פרנץ' צלחתי בקושי, מקרים אבודים של קייט אטקינסון חזר לספריה לאחר דפדוף קצר... הבנתם את הרעיון.
ועדיין, יש מספר מצומצם של סופרים מהז'אנר שאהבתי בעבר ואני עדיין נהנית לקרוא את הספרים שלהם.
אני עוקבת אחרי ספרים חדשים שלהם, וכשיוצא כזה, רושמת לעצמי לשים לב אם הגיע לספריה ולקחת.
אמנם את קובן אף פעם לא אהבתי במיוחד, ובכל זאת הוא נכנס לרשימה.
קליל-קליל (עד כמה שאפשר לקרוא "קלילים" לספרים המכילים מינון גבוה במיוחד של פסיכופתים רצחניים), מותח ומסקרן.
ספר טיסה קלאסי.
אז שמתי לב שיצא ספר חדש להרלן קובן, רשמתי לעצמי לשים לב בספריה, ויום אחד הוא אכן הופיע שם.
אז לקחתי.
מה אומר?
יש סיבה טובה שהמשפט "זה לא אתה, זה אני" הפך לקלישאה כה משומשת.
לפעמים הוא פשוט מגדיר במדוייק את מצב העניינים.
האם הספר הזה פחות מוצלח מספריו הקודמים של קובן?
לאו דווקא.
נראה שפשוט הגעתי לצריכת הקובן המקסימלית האפשרית לאדם.
העלילה מזכירה להפליא עלילה של ספר קודם של קובן (גם באיומי אקדח מוצמד לרקה ע"י פסיכופת שנשלף היישר מספרי קובן לא אצליח להיזכר בשמו), אולי אפילו של יותר מאחד.
יש שם גיבור נאה אינטלגנטי ספורטיבי וחזק להפליא, יש סיפור רומנטי-קיטשי-דביק מסופר באופן האירוני-מודע לעצמו החביב כ"כ על קובן, יש לכאורה התרחשות מסקרנת ומותחת להפליא: אהובתו של הגיבור נישאה בפתאומיות לחבר הקודם ונטשה אותו ללא הסברים.
האם היא באמת לא אהבה אותו כפי שהיה נראה לו?
או שמא, היתכן, שהסיפור מורכב יותר והתרחשויות אפלות שונות מסתתרות מאחורי המהלכים הגלויים לעין?
טוב, נו.
מי שכבר קרא ספר או שניים של קובן חייב להודות שהשאלות האלו לא יוצרות שום מתח ושום סקרנות.
יש טובים בסיפור, וברור מאוד מי הם מהרגע הראשון.
האם יזכו הטובים לסוף הטוב-הקיטשי והרומנטי שלהם?
חלילה לי מלעשות ספוילרים.
אם אתם מכירים את קובן - אתם כבר יודעים לבד.
צלחתי את הספר תוך תחושת שעמות ותפלות מסויימת שהלכה והתגברה לאורך הקריאה.
חלפתי על פני טוויסטים וגילויים מבלי לחוש שמץ של השתאות והפתעה.
הספר כנראה מומלץ לחובבי הז'אנר לא פחות מקודמיו.
כאמור, זה לא הוא, זו אני.