שמות זה נושא מרתק. את כולם. אם קורה ואתם נמצאים באירוע והסמול-טוק גווע, הרי שנושא "הכרתי ילד שקראו לו...." הוא מושיע שתיקות ופודה מבוכות ידוע. בדוק. זו גם אינדיקציה לאינטראקציה אנושית המתרחשת בסביבה. אם אתם מארחים והשיחה מתגלגלת לכדי "שמעתי על ילדה שההורים שלה קראו לה", אות הוא שמצב האירוח הוא בכי רע, והגיע הזמן לקינוח. יום אחד שמעה גלית דיסטל אטבריאן על שלושה אחים הנושאים את השמות איב, סאן ולורן, והחליטה לחבר רומן העוסק בקורותיהם של שלושה אחים שאלה שמותיהם. ברבות הימים והזמנים האגדה האורבנית הפכה למציאות, ואכן יש אחים הנושאים את שלישיית השמות הזאת, אבל זה לא ממש משנה. גם אם השמות הספציפיים לא היו קיימים, הרי שמספיק לצפות בשלוש עונות של תכנית הטלוויזיה בית הספר למוזיקה ולראות את המכלוא המוזר של שמות פרטיים ושמות משפחה של הילדים המשתתפים בהן, כדי להבין שהמציאות קיימת.

בשיכון ברמת גן, ללבנה ומיכאל עמיזדה נולדו איב, סאן ולורן. את לבנה אנחנו מכירים רק מהזכרונות, מיכאל הוא קשיש נרגן ומר נפש. הקורא פוגש את איב, סאן ולורן המבוגרים. איב החליפה את שמה לחווי, והיא עובדת רווחה רווקה ומתוסכלת בת ארבעים ושלוש, והיא מספרת חלק ניכר מהסיפור בגוף ראשון. סאן, הקרוי סאני, ולורן, הקרוייה לורן, נשואים שלא באושר. לורן חיה בנפרד מאיציק טשש שהיה השכן שלה באותו שיכון ובאותו בניין, ושהיה מאוהב בה מגיל שתים עשרה. סאני חולק דירה עם רחלי, אבל לא הרבה יותר מזה. ואם להורים קוראים סאן ולורן, תהיו בטוחים שהדור הבא הוא אושר וקשרל. וכולם יחד הם משפחה גדולה וממש לא מאושרת. הטווס הוא בכלל רקמת גובלן שתלויה בחדר המדרגות, ושאמורה להיות מטפורה סמלית כלשהי. ואולי היא באמת כזאת.

כל המשפחות האומללות דומות זו לזו. כל משפחה מאושרת היא מאושרת בדרכה שלה. כן, אני יודעת שהציטוט המקורי של טולסטוי הוא הפוך, אבל הוא לא העביר את הקביעה שלו במבחן סטטיסטי, ואף אחד לא מתחייב שדווקא הגירסה שלו היא הנכונה. משפחת עמיזדה לענפיה השונים היא משפחה אומללה, אבל לפחות מבחינתי בדרך שחוקה ונדושה, כזאת שכבר קראנו לא מעט בספרים מהארץ ומחו"ל.

גלית דיסטאל אטבריאן מיטיבה לכתוב. היא שולטת בטכניקה היטב, וגם בשפה. מייצרת דימויים, מטפורות, חודרת אל הנפש של הגיבורים שלה, ומתארת אותם מזוויות שונות. אבלי היא לא ממש יודעת לספר סיפור. חמש מאות עמודים שבהם לא הרבה קורה, ואירועים נטחנים משלוש זוויות שונות. עשר דמויות שאף אחת מהן לא ממש מתפתחת לשום כיוון. כולם תקועים במקום באותה שחיקה, שרוטים מזכרונות ילדותם המזניחה, ולכודים יחד בסחרחורת של האשמה הדדית. איב-חווי מייצרת איזו שהיא הזדהות, וגם מזכירה לי מאוד את גברת ורבורג של עירית לינור משום מה. חוץ ממנה כולם נשארים שטוחים כמו דיקט. אולי הכתיבה עצמה היא נוצות הזנב היפהפה בתוך חדר המדרגות העייף והמלוכלך של העלילה.

יש לי חום. אמא ריסקה לי כדור אקמול וערבבה עם סירופ. זה עדיין מגעיל. אני בולעת.
-היא הלכה לעבודה. היום סבא שומר עלי.
-אני מתעוררת, מישהו נושא אותי למיטה של אמא ואבא.
-המכנסיים שלי מופשלים. גם התחתונים. אצבעות מפשפשות לי בפנים.
-"ששש... תשני. כשתקומי כבר תרגישי יותר טוב".

הציטוט מלמעלה הוא לא מהספר. הוא שלי מהבית. זה התחיל כשהייתי בת 8, כך אני זוכרת. זה קרה תמיד כשהוא התנדב לשמור עלי כשהייתי חולה. זה נגמר כשהצלחתי לשכנע את אמי שמותר לי להישאר לבד בבית כשאני חולה.

כתבתי כאן הרבה ביקורות אישיות, ובכל זאת נמנעתי מלכתוב על הנושא הזה. כי זה משהו שלא מדברים עליו. הוא יותר מדי, גם בסבך הביקורות החושפניות.

הפעם הרגשתי שאין לי ברירה. לא יכולתי לכתוב ביקורת על הספר הזה ללא הסיפור שלי, ולא יכולתי פשוט לעבור עליו בשתיקה.

הספר מדבר על איב סאן ולורן, שלושה ילדים הגדלים בבית עם הזנחה פושעת של ההורים. האם, לבנה, מנקה את המקרר במקלות אזניים טבולים באלכוהול, בעוד רצפת המטבח מעלה גוונים שונים של שחור. היא מאוהבת בבעלה כמו ביום שהכירה אותו, אדישה לילדיה, בעוד הוא מתעלל בה ללא הפסק. היא מעלה לקורבן את לורן, בתה האמצעית היפה, כמנחה לאהבה הזו, מוסרת אותה מדי ערב לאביה שיעשה בה כחפצו, על הספפה החדשה שקנה רק לילדה, בחדר השלישי, קן האהבים הנורא של האב ובתו. אין לה שום נקיפות מצפון, הרגש היחיד שלה הוא שנאה לילדה היפה הזו שגזלה ממנה את אהבתו של בעלה. האב, מיכאל, בז לשני ילדיו
האחרים, איב הבכורה המכוערת, וסאני המכוער המחונן. הוא מתיחס רק ללורן אהובתו, קונה לה מתנות של גבר למאהבת שלו, ומסרס את ילדיו ואישתו.

איב סאן ולורן, תוצר בלתי נמנע של בית כה נורא, הופכים בעל כורחם להיות מבוגרים פגועים והרוסים רגשית. לורן שנפרדה מבעל שאוהב אותה ללא גבולות, יוצאת מדי ערב עם גברים ומזניחה את בתה עד שהיא עיוורת להתעללות המינית שעוברת הילדה.
סאני נשוי לאישה שמאוהבת בו אך אינו מסוגל להרגיש אליה דבר, הוא מובטל שלא מימש את כישוריו. איב, ששינתה עצמה לחווי, היא האחות הבכורה, זו שבילדותה ניסתה להציל לשוא את אחיה, וגם בבגרותה היא הממונה על השפיות המשפחתית.
מה ששובר את השיגרה הוא התאבדותו של אב המשפחה, מאורע שמכנס את כל בני המשפחה לשבעה מטורפת, המעלה את מוגלות העבר.

הספר גרם לי לתחושות סותרות. מצד אחד נתן לי אגרוף בפנים, מעלה באופן לא נשלט את הילדות שלי, הבית המטורף שגדלתי בו, ההתעללויות שאני חוויתי, והשתיקות מסביב כאילו זה מעולם לא קרה. אני יודעת שסבי התעלל גם באמי, ואפילו הרבה יותר מאשר בי. אני פשוט יודעת זאת, למרות שהנושא מעולם לא עלה. שברי מבטים, מילים שלא מתחברות בתחילה, אך מסתדרות מאוחר יותר לסיפור מפלצתי. מה שאני לא יכולה להבין בשום אופן זה איך היא נתנה לי להיות איתו לבד. האם לא היה לה אכפת? האם הדחיקה הכל עד שבאמת שכחה? מעולם לא העזתי לשאול אותה, ועכשיו מאוחר מדי.

בתור האחות הגדולה אני יכולה להזדהות עם איב בנסיונה לשמור על אחיה ממשפחתם. אבל איב נכשלה. לא היה בה כוח להתמודד באמת מול הוריה. לי היה. אני לא יודעת איך. לא נתתי מעולם לאחותי להישאר עם סבי לבד. אף פעם. איימתי לספר ואמי נחרדה. מאוחר יותר, אחרי התעללות נוספת מצד בן דוד, ניסיתי לספר להורי. אמי האשימה אותי בשקר והעניין הפך לריב ענק בין הורי ואני התקפלתי. רק אחרי שראיתי אותו מסתכל על אחותי, איימתי שאפרק אותו ממכות אם הוא יגע בה. פשוט כך. וזה נפסק.

מצד שני, הספר נראה לי לא אמין וחד מימדי. הוא נורא מדי. עוד ועוד מכה, עוד ועוד סבל. כמו ניתוח מדוייק של שיעור בפסיכולוגיה של ילד שעובר התעללות. סבל עודף, שמרוב שהוא זוועתי הוא גורם לניכור במקום להזדהות. הדמויות פשוטות מדי, חד מימדיות, והפאסיביות שלהן מחרידה ומכעיסה. כאילו למי שעבר ילדות כזו אין ברירה אלא להיות פגום באופן מהותי ובסיסי, כאילו אין לו שום אפשרות להחלים ולחיות חיים נורמליים. לא מוכרחים להיות פאסיביים ושבורים. אפשר להחלים, גם אם נשארות שריטות. היה קל לי הרבה יותר להתחבר לסיפור שיש בו קצת פחות רוע וקצת יותר אופטימיות, ובעיקר יותר מורכבות, כמו שהחיים באמת.

עוד דבר שהפריע לי מאוד הוא דווקא התודות בסוף הספר. הסופרת מודה למשפחתה שוב ושוב, תוך הדגשה שמשפחתה הפרטית נהדרת, ושלא נחשוב לרגע, חלילה וחס, שהיא חלק מהאנשים הפגועים כל כך עליהם כתבה. זה חיזק אצלי את התחושה שהספר מבוסס על מקרים שיצא לסופרת לקרוא ולא משהו שחוותה. כך או כך, זה נראה כמו התנשאות, וחבל.

בסך הכל ספר קשה מאוד לקריאה מחד, אך בד בבד גם קולח וכתוב היטב.

קשה להכיל את העובדה שגלית דיסטל מהפוליטקה כתבה את הספר אבל כנראה יש שם משהו בקופסא הרבה מעבר להצגה ולתדמית שהיא מספקת לציבור.
ספר מושך, יפה, מיוחד שמרבה לספק טלטולים ופניות חדות.
דימויים יפים ומקוריים של סיטואציות יפות ומעביר רגשות בצורה משכנעת ומדוייקת

ספר ישראלי ביותר, מרתק ומרגש ובטח יש עוד הרבה מה להגיד עליו אבל כרגע זה מה שביטאתי

אבל לא רק שאני ממליץ אלא אומר שלא כדאי לפספס....

אמנם ספר קשה מבחינת התוכן של הסיפור אבל חשוב לקרוא

ולכל המלגלגים בארץ ובעולם. אתם טועים בענק בנוגע אליו..

חגגו לי יום הולדת בראש השנה.
הבת שלי, בת ה-8, שאלה אותי שבועיים קודם לכן: "אמא, מה את הכי אוהבת?",
ואני עניתי: "ספרים". עוד באותו יום היא סחבה את אחותי לסטימצקי ובחרה את הספר לפי הכריכה שמצאה חן בעיניה.
אחותי קראה את התקציר בגב הספר, ושתיהן החליטו לקנות לי אותו כמתנה.
מהרגע שהתחלתי לקרוא בו, הזמן שלי עצר מלכת. נשאבתי לסיפור הנפלא הזה, שיש בו שנינות, רגישות, הומור ועצב. הרבה עצב.
שלושה אחים עם שמות של בשמים שגדלו במשפחה רקובה ומסריחה, אבל לכל אחד מהם יש ריח נפלא לא ממומש.
רוב העלילה מתרחשת סביב ההתאבדות של אבא שלהם, ואנחנו מתוודעים אל הנפשות העדינות שלהם כילדים וכבוגרים.
הבת שלי שואלת כל הזמן על הטווס, ואני חושבת שהספר מדהים ביופיו כמו החיה הזאת.

וואו !!!!

כרגע סיימתי את הספר "טווס בחדר המדרגות", ואני גומרת ורצה לספר לחברה... (-;
ראשית, אני רוצה להודות לסופרת גלית דיסטל אטבריאן, על השבוע המרתק, שהיא העניקה לי.
אה, וגם תודה למוכרת מצומת ספרים, נוי המתוקה, שהמליצה לי עליו ((:
לא יכולתי להניח אותו מהיד.
הספר הזכיר לי קצת את "טירת הזכוכית", אך הפעם בגירסה ישראלית, בדירת שיכון סטנדרטית ברמת גן.
מסופר שם על שלושה אחים: איב, סאן ולורן... קורבנות של אב אלים, שמתעלל בהם פיזית ונפשית.
הילדים גדלים בתנאים של אלימות והזנחה רגשית, ובבגרותם סובלים מכל קשת תופעות הלוואי האפשריות.
וכל זה מתואר בעברית משובחת, המתובלת במטאפורות מקוריות, בכתיבה נדיבה ושופעת, אמינה ומדויקת מאוד,
בהומור ובכשרון גדול.
רוצו לקרוא !!!

ספר קשה לקריאה, מנוכר ומנכר.
משפחה שמנסה לשרוד, עם שמות מוזרים : בת בכורה אייב, לא על שם חווה ( המקורית),הבן סאן והבת לורן, שהרעיון המרכזי זה שהם מיצגים, את הבושם ובית האופנה. ללורן נולדת בת ולכן טבעי שתקרא :..קשרל.
לא מבין מדוע לא לקרוא לילדה אופיום , גם זה בושם כמה שידיעותי מגיעות.
הפרק הראשון הותיר אותי, אדיש. איני יודע אם זה בגלל הציניות,המבט המתנשא של הכותבת או התחושה כי קל להגיד : "זה לא שלנו".
הפרק השני מעורר סקרנות, הבן שנרדף על ידי אישתו ועדיין אוהב אותה.
רק הפרק השלישי שכתוב בשפה "אני" ( לא של פוליטיקאי),מתחיל לעורר הזדהות.
ככל שמתקדמים בקריאה , יש תחושה של אי נוחות וחוסר הזדהות עם הדמויות.הן פסיביות,תקועות בפינה משלהן, אטומות כלפי חוץ ונאטמות לרחשים הפנימיים שלהם.
ברגעים מסויימים הרגשתי שאני קורא דוח של עובדת סוציאלית ולא סיפור.
טרגדיה חופפת טרגדיה,דמויות אבטיפוס לקורס "הטרגדיות בחברה הישראלית" בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה.
זה מזכיר לי סיפור על שמואל גורודיש כשפיקד על חטיבה שבע.
במסגרת מלחמתו בתאונות הדרכים, היו כנסים של נהגי החטיבה ובהם הוצגו תאונות דרכים, עם תמונות זוועה.
התגובה הראשונית של הצופים היתה הלם, כשהמפגשים נמשכו, החלו להשמע תגובות ציניות,והומור מקברי.
ואז בעצם הושגה התוצאה ההפוכה: ניכור.
כך גם כאן, באמצע הספר הרגשתי ניכור. סיפור רודף סיפור, הבתים המוזנחים חוזרים וצצים ,אנשים מנוצלים בצורות כאלה ואחרות, ומה הלאה? אין שם שום דינמיקה.
גם הסביבה החיצונית אינה קיימת, לא מעורבת. כאילו המשפחה הזאת חיה בבועה. האומנם ?
ויש גם הומור בספר. לורן מתארת את מות אימה , ש.."חטפה התקף באמצע הרחוב, התנדנדה ימינה, שמאלה, ובום נפלה על הזכוכית של חנות נעלים, והיה שם מבצע של שני זוגות במאה ותשעים שקל ובום!", לורן צוחקת....
"בטח חטפה התקף לב מהמחירים" אומר המלווה שלה שעסוק בסקס.
אפשר לכתוב ספר כך. ואולי אחרת כמו ב"סיפור הפרברים" , אפשר לצחוק על העובדים הסוציאלים שחושבים או לפעמים מנציחים מצב זה , בשיר המפורסם " אופיסר קרופסקי".

ספר שאי אפשר להניח מהיד, מטלטל, עצוב, מכעיס וקשה לעיכול. כמו ספרה הקודם, גם הספר הזה מצויין אם כי קצת אכזרי מדיי.
סיפור על חיים קשים של שלושה אחים ואם תחת התעללות פיזית ונפשית מצד אבי המשפחה. חיי ילדות בלתי נסבלים שגרמו לחיים הרוסים בהווה.
מסופר על משפחה מרמת גן. אב, אם ושלושה אחים – איב, סאן ולורן.
איב, ששינתה את שמה לחווי, היא רווקה בודדה בת 43, בעלת תואר שני בקרימינולוגיה, מדריכה במועדון של קבוצות סיכון, עדיין גרה עם שותפים בדירה שכורה.
לורן, נשואה לאיציק (השכן שגר דלת מולה בילדותה) ולהם בת , קשרל שמה. היא כועסת על בעלה והוציאה נגדו צו הרחקה.
סאן, שנקרא סאני, נשוי לרחלי שמאוהבת בו עד עמקי נשמתה. יש להם ילדה בשם אושר. מאז שאמם נפטרה מדום לב, הוא איננו עובד ומשמש כעוזרו האישי של צדיק מקומי עילג.
האחים גדלו במשפחה שבה האב ניצל מינית את ביתו לורן. הוא התעלל מילולית באשתו ובשני ילדיו, איב וסאני. רק את לורן הוא אהב ורק לה דאג. הוא היה משפיל את ילדיו, לועג להם, מקניט אותם ונותן להם עונשים קשים כמו הרעבה. אשתו לא עשתה דבר, היתה שותקת ומשתפת איתו פעולה. היא אפילו סידרה חדר מיוחד עם ספה כדי שבעלה יוכל להסתגר בו עם בתו ואף הוליכה את לורן כל ערב לאותו חדר שבעצם היה הקבר של לורן.
חווי, אישה בודדה מאד, כמהה לאהבה אך נותרה נטולת תקווה לחלוטין לאחר שחוותה פעמיים אהבה נכזבת. (היא "כמעט" בתולה) גם כאשר כבר יש מישהו שמעניין בה (הבוס החדש שלה) היא לא נותנת לו צ'אנס להתקרב אלייה. היא מחליטה שאינה זקוקה לבן זוג ונועדה לחיות לבד.
חווי, המצטיירת כחזקה מבין הילדים, התקבלה בילדותה לבי"ס ריקודים והחליטה לוותר מכיוון שלא רצתה להשאיר את אחותה הקטנה לבד עם אביהן. היא לקחה על כתפייה את החיים של לורן ושל סאני, היא ניסתה להצילם.
כל חייה חווי מסתירה את משפחתה וסוחבת בשקט את בעיותיה.
לורן, אישה שבורה מכל מה שעברה, היא היחידה מבין האחים שלא למדה מכיוון שאביה רצח את העתיד שלה. היא כועסת על בעלה ולכן יוצאת כל ערב לבלות עם גברים ומזניחה את בתה. כשהיא יוצאת לבלות, היא משאירה את בתה לבד בלילות. הילדה מלאה בכינים, מתעקשת ללבוש בגד גוף וגרביונים כל יום מתחת לבגדים והאם לא שמה לב למצוקות של בתה, למרות כל מה שעברה בעצמה בילדותה, עד לגילוי הסוד הנורא שמערער שוב את חייה.
סאני, שהיה ילד מחונן וגמר תואר ראשון בגיל 16, הוא בעל דוקטורט לפילוסופיה. הוא כועס על לורן אחותו שגנבה את כל תשומת הלב של אביו, הוא מעין מת מהלך. הוא אדיש, ננעל בתוך עצמו, לא עוזר לאישתו ולא מתייחס לילדתו. הוא חושב שהוא לא שווה כלום ולא ראוי לה. אישתו מנסה לעורר אותו עד כדי כך שבוגדת בו עם אדם שמכה אותה כדי שאולי כך סאני ישים לב אלייה.
יום אחד השכנה של אביהם מזעיקה את שלושת האחים מכיוון שאביהם מסתגר בביתו ולא עונה.
הם באים והאב מכנס אותם במטבח, לוקח אקדח ומתאבד מול עיניהם, לא לפני ששואל את חווי מדוע היא מכוערת.
במהלך השבעה האחים עוברים מסע נפשי, כל אחד בינו לבין עצמו וגם בינו לבין אחיו והוריו.
השבעה מאלצת אותם לשבת ביחד, לדבר, לשחרר ולהתמודד עם העבר (הכעסים, ההאשמות, הפחדים), עם ההווה (החיים שלהם עם בני/ות זוגם/ן) ולהתחיל לחשוב על העתיד, לנסות לשנות את חייהם בכל התחומים (קריירה, משפחה, זוגיות ואהבה).
ספר קשה ועצוב, מסע את תוך הנפש של האחים. רגשות של כעס ורחמים התעוררו אצלי לחלופין.
כעס על האם שידעה ושתקה, רחמים על לורן המסכנה, כעס על לורן האדישה לבתה, רחמים על חווי הבודדה ועל סאני האדיש.
למרות החיים הנוראים שעברו האחים, עדיין נותרה אצלם תקווה לשינוי ולחיים טובים יותר. ממליצה בחום!

זה השם, השם של הספר וגם הכריכה שלו, הם אלה שמושכים את העין ומעוררים את הסקרנות, וזאת סקרנות עצומה שמתעוררת, מה טווס, איזה טווס, למה טווס נמצא בחדר המדרגות, טווס שהוא ססגוני ואקזוטי ויפה ומיוחד, מה הוא עושה בבנאליות החשוכה שבחדר המדרגות, אחד מני רבים להחריד בין כל הבניינים חסרי הייחודיות בעולם, כמה זה מוזר שהטווס שם, וכשקוראים את הספר מבינים שזה העניין, שאלו החיים שלהם, של הגיבורים בספר, כל כך משונים והזויים כמו טווס בחדר המדרגות, וכמה כל אחד מהם אומלל, כמה כל אחד מתרפק על אומללותו, מתהדר בה כמו טווס בנוצותיו, מתגאה בשונותו הבודדה, הנשגבת, האומללה, וכמה הספר מתסכל כי אני יודעת משהו והם לא יודעים, וכמה הספר הזה מהנה כי כשרוצים שמישהו כבר יאמר משהו, מישהו אומר אותו, וכמה זה נחמד שיש גיבורים עם שכל לשם שינוי, שלא מפחדים לשאול, ללמוד, לדעת, לנתח, את עצמם, את העולם, אחד את השני, ובאיזו כישרון כתבה הסופרת את הסיפור הזה, שלא קורה בו כלום אבל קורה בו הכול, כמה רגיש התיאור, כמה חד ומדויק הפירוט, כמה חכמה היא הייתה, ובכל זאת נראה שלא הצליחה לתפוס את תפקיד הנקודה, שמטרתה להתקיים, לתת מנוחה בין המשפטים מרובי הפסיקים, מרובים מדי, לחצוב משפטים לא רק בין פיסקאות אלא גם בתוך אחת מהן, איך היא לא הצליחה להבין את זה, לתפוס את הצורך הזה שבמספר מספק של נקודות. זה. ממש. מעצבן.