בתור חצי היסטוריונית (סתם, בקושי תואר ראשון) למדתי שאתה מבין תקופה מסוימת אם אתה יודע לדבר בשפה שלהם. והשפה שלהם זה לא השפה הטכנית (אנגלית, עברית, שבדית ומילים שיצאו או נכנסו לאופנה) אלא השפה שבה הם משתמשים כדי לתאר את המושגים שמוכרים להם, כפועל יוצא מהתקופה הייחודית המסוימת שבה הם חיים.
כשראיתי בתחילת הספר "1772" פחדתי שאנדרו מילר יאכזב אותי. אבל אנדרו מילר שיגע אותי. הוא עשה עבודה היסטוריונית מעולה, השפה הפתיעה אותי בשונותה, בהתאמתה לשנים המדוברות, למאורעות, לתפיסות העולם. הוא הצליח להמחיש לי את התהליך הכמעט סופי של המעבר בין ימי הביניים לתקופה המודרנית, שהיא התקופה שלנו, בין הקזות אדם לניתוחים הכירורגיים המורכבים, בין אי החשיבות של חיי העולם הזה (כי מה שחשוב זה "מלכות השמיים") לבין חשיבות חיי האדם בעולם הזה, חירותו ורווחתו. ואת כל זה הוא עשה בלי לדבר על הדברים האלו ישירות, אלא בעקיפין, דרך שיחותיהם היומיומיות של אנשי המאה השמונה עשרה, בשפתם.
ספר מיוחד ומרתק, על הטבע האנושי ועל נחיצותו של הסבל בהשגת אושר, על ילד שמעולם לא הרגיש והפך לרופא מומחה עם ידי זהב ולב קר עד ש.. ודווקא כשהכל התפרק.. יאללה, רוצו לקרוא.


















