זה הרביעי שאני קורא של סבתו. את כעפעפי שחר הראשון ממנו קראתי ואהבתי כל כך בשל עידון הכתיבה המיוחדת שהמשכתי לנוספים. הנוכחי איכזב אותי במידת מה.
אם בכל ספריו האחרים כל אחד מהם סבב סביב סיפור מרכזי, הנוכחי סובב סביב אוסף סיפורי עליה לישראל מנקודת מבטם של שלושה. סבתו עצמו עלה ממצרים כילד והוא מספר גם על עליה של מישהי נוספת מטריפולי, שעבר דרך איטליה. סיפורם של אלה שהגיעו מחלב פלאי ממש.
ההתחלה של כל הסיפורים בבית מזמיל בירושלים, שם מתקבצים העולים הילדים ממדינות שונות. יש כאלה שעלו עם משפחתם וכאלה שלא זכו ומשפחתם חלקית או חסרה. שוב ושוב הם נתקלים באחות קריסטינה היעילה, החובשת את פצעיהם ואין הם יודעים מדוע היא מצטלבת כל כך הרבה ומזילה דמעה מפעם לפעם. יש החושבים שמאחוריה סוד אפל ויש הסבורים שזו שמועה.
הסיפורים, כמו שציינתי, מתחברים ונפרמים, אלה מטריפולי, מחלב, מירושלים, ממזמיל ומלחימה יחד אלה ואחרים בנפח שברמת הגולן, עד שהם נפגשים שוב בחתונה של אחד מהם וסבתו מוזמן. אז נפתחת שיחה סביב ספרו תיאום כוונות ודברים מובהרים או נותרים לוטים בערפל.
אז כן, הסיפורים לעיתים נוגעים ללב, לעיתים מופלאים כמו הבריחה מחלב והבאת ההורים של הבורחים במזימה רפואית שלא תיאמן.
בסיכומו של דבר, האוהבים של סבתו ישמחו לקרוא גם את זה, לאחרים אזהרה שזה לא הראשון להתחיל ממנו.

****




בסך הכול, עברו כמה עשרות שנים. זמן מועט, בוודאי ביחס לתולדות של מדינה, של אומה, של עם עתיק וגאה. ובכל זאת, השתנה כל כך הרבה כאן, מהותית ומוסרית. רובנו עוד גאים בצה"ל (אלא אם כן הצבא פושט על אזרחים שלווים בעיר פלסטינית כדי לחפש מבוקשים), אוהבים את המדינה (אלא אם כן היא מעניקה תספורות מס לטייקונים מרושעים), עושים מנגל ביום העצמאות אבל לא רוקדים הורה, לא שרים את ההמנון בקול רם כי זו פאדיחה, חושבים שמצעד יום העצמאות הוא עוד סממן פשיסטי שאסור לאפשר, ומצעד הגאווה הוא חגיגה פלורליסטית שאסור להתנגד לה. פיוטים וניגונים זה לדוסים ולחלקים המבאסים בהופעה של אהוד בנאי, שיעורי תורה צריך לבטל ולהסביר לילדים שבריאת העולם זה סיפור יפה אבל האבולוציה זה מה שקרה באמת, ואת ההגדה של פסח ומעוז צור יש לכבס ברותחין ולהסיר משם כל רמז שלא עולה בקנה אחד עם התקינות הפוליטית הפרוגרסיבית השלטת. בשבת אפשר לעבוד ולהספיק את כל מה שהחמצנו במשך השבוע, ואם לא אז רצוי לנסוע לקניות בביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) או בשפיים. אנחנו מסורתיים ורואים את היופי שיש ביהדות, אבל מספיק שמפכ"ל משטרת ישראל יהיה חובש כיפה, משופם ושמנמן כדי שיהיו כאלה שיכנו אותו "דעאש יהודי" כשהוא רוקד עם ספר תורה במחנה אושוויץ ואז יישאו אותו על כפיים כשהוא פונה נגד ראש הממשלה. שהרבנים לא ינדנדו לנו על כשרות ועל התבוללות, כי אנחנו יודעים יותר טוב מכל הכפייה הדתית החונקת הזאת, אנחנו יותר ישראלים מיהודים, ויותר בני אדם משני אלה גם יחד. נחמד שיש מדינה, אבל בברלין זול יותר והעתיד בפאלו אלטו וורוד יותר. כשמח"ט גבעתי מזכיר את אלוהים בפקודת הקרב זו הדתה פרועה וצריך להדיח אותו, וכשפסיכופתים שורפים נער ערבי אנחנו מוצאים דמיון לתקופות אפלות, ומה שאנחנו עושים לפלסטינים זה יותר גרוע ממה שעשו הנאצים ליהודים, ובניצולי השואה אנחנו בכלל מתעמרים. אז אולי כבר היה עדיף שלא תהיה מדינה, אם ככה היא נראית. הרצל מתהפך בקברו. הימנים האלה, השמאלנים האלה, המתנחלים האלה, החרדים האלה, יותר טוב שימותו.

****

הספרים של הרב חיים סבתו הם געגוע למה שאולי היה פה פעם, כשלא היה פה באמת טוב במיוחד. תאמינו לי שלא. היה פה הרבה יותר גרוע, אבל השפע טמטם אותנו וניוון אותנו, הרחיק אותנו והשכיח מאיתנו את כל מה שהנוסטלגיה צובעת בצבעי פסטל רכים של מתינות. אלא שהמלחמות היו מלחמות של שמד, הכלכלה היתה צנועה והתנאים היו בהתאם. היה פה רע, היה פה חם, לא היה מזגן ולא מסעדות שף, הפוליטיקאים היו גועליים ומי שלא היה מקורב לצלחת לא היה לו דבר. נכים? זקנים? ילדים? ערבים? עולים חדשים? ניצולי שואה? היו יכולים אולי לחלום על מה שיש כאן עכשיו. ובכל זאת, חלמו. חלמו על ארץ ישראל, משאת נפשו של העם היהודי מאז ומעולם. חרפו את נפשם וחלמו. סיכנו את נפשותיהם וחגגו חגים יהודיים, לא אכלו לחם בפסח כשלא היה דבר לאכול, הקפידו לדבר עברית עם הילדים תוך כדי סיכון ממשי לחייהם, אך ורק כדי לשמור על הגחלת, שלא תכבה, שלא תדעך, שהשרשרת תימשך.

****

"בשפריר חביון" הוא במובנים רבים סיפור המשך, או סיפור מקביל ל"תיאום כוונות" המכונן של סבתו. מה קורה לאמונה כשהאל מסתיר את פניו. מסתיר את פניו בשואה, כשמיליונים נרצחים. מסתיר את פניו במלחמת יום כיפור, בזמן שחסידיו עולם באש בתוך הטנקים שלהם בנאפח שברמת הגולן או בקרבות בסיני. איך הנהייה הזו לארץ ישראל מלוב ועד עירק, מאוקראינה ועד קהיר, משתלבת בחבלי הקמת המולדת הזאת מאודים עשנים, בנס גמור, ובניגוד לכל היגיון מלחמתי או היסטורי, ואיך מילות ניגון חסידי משתלבות בשיר של משורר ישראלי באותה דרך בדיוק.

****

צייר הולך ברחוב. אני משערת שהוא אוסף בלכתו קווים, מראות וצבעים. אולי יזכור אותם בעתיד באחד הימים ויעלה אותם על הבד.
הרב סבתו מהלך ואוסף קווים, מראות וצבעים, מילים פסוקים ודמויות ומשמר את כולם עד שיגיע זמנם להיכתב על הספר.
בשפה עשירה ורבת רבדים - ולא, זה לא חיקוי של עגנון אלא שפה היונקת ישירות מן המקורות לדורותיהם - נפרש עולם מורכב.

שם הספר "בשפריר חביון" לקוח משורה בפיוט: "אל מסתתר בשפריר חביון". וכמה האל שהסופר כותב עליו מסתתר - בפרעות, בשואה, במלחמה, בכל הצרות והייסורים. אבל הרב סבתו אינו בא עמו חשבון - גם בשבר הגדול ניכרת ההשגחה ורק ראיית הארוג הטווי מכל הפרטים הקטנים, לאחר זמן - אפילו דורות - מגלה את אחורי הקלעים ואולי מעין סיבה למאורעות שקרו. דבר אינו אובד ואין דבר שאין לו פשר ואין לו כוונה. הכול מתקשר - אפילו שירי החלוצים מהדהדים את שירי החצר החסידית, ובסוף הספר מתחבר השיר עם הפיוט כדי להוכיח ש"עוד נמשכת השרשרת".
ספר מרומם רוח.

מיוחד במינו. קראתי את הספר לראשונה לפני כשנה וחצי, והוא לא עוזב אותי מאז. לעולם לא אתעייף מלדפדף בו ולקרוא שוב ושוב, לפי הסדר או קטעים אקראיים. בכל קריאה אני מגלה משהו חדש, מתרגשת בכל פעם מנקודה אחרת, פעמים שאני דומעת מהתרגשות ופעמים שאדמע מעצב, בקריאת אותן המילים בדיוק. ישנם משפטים שאני זוכרת בעל פה והם הולכים איתי לאורך היום...
כל מילה בספר ערבה כחלב ודבש, וקושרת את הקורא באהבה אין סופית לארצו, מולדתו ועמו.
מדי פעם אפשר להתקל בדרישות שלום-קטעים מוכרים מ"תיאום כוונות".
רק תמיהה אחת, ואולי אכזבה קטנה יש לי... מדוע דב אינדיג הי"ד, חברו הטוב של הרב סבתו שנהרג במלחמת יום כיפור ועליו דובר באריכות ב"תיאום כוונות" אינו מוזכר בספר כלל וכלל?

בעבר כתבתי שיש סופרים ש"אם קראת אחד מספריהם קראת את כולם", והוספתי "לא כן בספריו של חיים סבתו".
למגינת לבי גיליתי שהסיפא של ההצהרה הנ"ל תקפה גם לגבי ספרו האחרון "בשפריר חביון".
אין בספר שום חידוש מרעיש.
רק "פנים חדשות" או מקומות גאוגרפים "המודבקים" לחלק מסיפורים קודמים שהופיעו ב"בואי הרוח" (גם בית מזמיל וגם אמפטיה לניצול שואה) או ב"תיאום כוונות" (קטעים נרחבים על מלחמת יום הכיפורים). ומי שיתאמץ ימצא גם דמיון רב ל"כעפעפי שחר".
העברית המשובחת והגבוהה היא, לעניות דעתי, קרן האור היחידה שמצדיקה הוצאת ספר שכזה והמולת תקשורת.
למי שלא קרא מספריו של סבתו – וזה הספר הראשון שהוא קורא – בהחלט ימצא בספר את כל המרכיבים האיכותיים מהם בנויה סיפורת על שלל מרכיביה, אך לי - שכבר קראתי את כל ספריו - נראה לי, כפי שכתבתי בפתיח, שאין חידוש בספר זה וכך גם מספר הכוכבים שהענקתי לספר.

מי מתאים מהרב סבתו ליום העצמאות.

עולה חדש, נכד של חכם שויכה, יוצא מעברת בית מזמיל;
שריונר בנפח במחלמת יום הכיפורים;
רב וראש ישיבה, וסופר.
שהעברית שלו יפה כל כך ושורשית ונוגעת, והסיפורים שהוא מספר ישראליים כל כך, וחן יש בהם ותמימות וחכמה והומור דק מן הדק, וקסם, ויופי.

"בשפריר חביון" הוא סיפורה של מדינת ישראל.
הוא סיפור על עולים, מפולין והונגריה ומצרים וסוריה ומרוקו;
הוא סיפור על מלחמות ישראל ועל כפר עציון בתש"ח;
הוא סיפור על צבריות ועל תפוזים ועל שירי סוכנות;
הוא סיפור על ניצולי שואה ועל ילדים יהודים במנזרים, על פוגרומים ועל גאולה.

אני קוראת והמילים העתיקות של יחזקאל מתנגנות באוזנַי:
הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת.
וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד.
וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?
וָאֹמַר ה' א-להים אַתָּה יָדָעְתָּ.
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה'.
כֹּה אָמַר ה' א-להים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה:
הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם.
וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם
וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.
וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי
וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי
וְהִנֵּה רַעַשׁ
וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ.
וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה
וְרוּחַ אֵין בָּהֶם.
וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ, הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ:
כֹּה אָמַר ה' א-להים, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ.
וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי
וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד.
וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.
הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ.
לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר ה' א-להים,
הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם
וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.

אני קוראת על פליטים מכל הארצות, ילדים לבדם, זקנים, עצמות יבשות.
באים ארצה ורק בגדיהם לעורם, ומקימים כאן מדינה, כִּי עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת.
אני קוראת על הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, יוצא לאסוף ילדים יהודים ממנזרים, והנזירות מכחישות, והילדים מסתכלים בו בעיניים גדולות ואף אחד לא צועד אליו כשהוא שואל מי מהם יהודי. אני שומעת אותו שואג בקול: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד! וכמה ילדים מרימים פתאום את יד ימין לכסות את עיניהם.
אני קוראת על הפוגרום בטיטייב, על צַעַר הַשְּׁתִיקָה של יעקב אורלנד, על חיילים עייפים בכפר גלעדי שרים שירי ארץ ישראל.
אני קוראת על ילדי המעברה, שמשפט אחד בעברית לא יודעים לומר אבל מעלים הצגה על מעפילים העולים ארצה.
אני קוראת על הרב משה צבי נריה, מתפלל תפילות ימים נוראים במנגינת בְּעַרְבוֹת הַנֶּגֶב אִישׁ מָגֵן נָפַל.
אני קוראת על ניגון אחד חסידי וציוני, שעבר כל כל הרבה שינויים ועדיין הוא אחד, והוא חקוק בגנים של כולנו.

שבוע עבר מאז הדיון החוזר, איפה היה א-לוהים בשואה?
"בשפריר חביון" עונה, בדרכו שלו, על השאלה הזאת. שמו לקוח מהפיוט אֵ-ל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן, שאנחנו שרים לפעמים בסעודה שלישית.
בן שושן קרא בישעיהו:
אָכֵן אַתָּה אֵ-ל מִסְתַּתֵּר, אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ.
יוסף, הילד היתום מאמו, שהוריו הגיעו גלמודים לארץ מן השואה הנוראה, שאל את דוד ז'ק: א-ל, ומסתתר, איך יכול להיות? ולמה מסתתר?
דוד ז'ק לא השיב לו. הוא שאל מי מאיתנו יודע לקרוא רש"י. הייתי הצעיר בחבורה אבל מכיוון שלמדתי בתלמוד תורה ידעתי לקרוא רש"י. הרמתי את ידי, ודודי ביקש ממני לקרוא את רש"י.
קראתי: א-ל מסתתר, כביכול אין בך כוח להושיע.
דוד ז'ק ראה שאני מתבהל.
כביכול, חזר דודי על דברי רש"י, כביכול.
כן, כביכול, חזרתי על דבריו.
לא הבנתי, אם יכול, למה אין כוח? ומה זה כביכול, יכול או לא יכול?
לא הבנתי, לא שאלתי.
[...]
פעם אחת, באמצע קריאת שיר השירים, סימן לי דוד ז'ק בידו לבוא אצלו. באתי, והוא מראה לי באצבע פסוק משיר השירים: דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים. למה לצבי? שאל דוד ז'ק, ובלי להמתין לתשובה תכף אמר: דרשו חכמים, מה צבי זה נראה וחוזר ונכסֶה, נראה וחוזר ונכסה, אף דודי כן. ומה צבי זה נראה כישן בעינו האחת ועינו האחרת פקוחה היא, אף דודי כן. הווי דומה דודי לצבי. ואז פנה אלי דוד ז'ק ואמר כממתיק סוד:
א-ל מסתתר, כביכול אין בך כוח להושיע, כביכול, אתה זוכר?

ואני קוראת ואין לי תשובה, למה א-ל מסתתר? למה הסתיר פניו, בטיטייב ובאושוויץ, במנזרים ובמלאח ובגטאות?
אבל בעיניי, היום הזה, המדינה הזאת, הנס המופלא שהספר הזה מתעד, הם ההוכחה הברורה לקיומה של תכנית א-להית. עצמות יבשות קמו לתחיה.

בין השיטין נוגע "בשפריר חביון" בעוד שאלה: verus israel, ישראל האמִתי - היהדות מול הנצרות.
באפלה גדולה היינו בשנת ת"ש.
כביכול, תש הכוח, אין עוד נביא, ולא איתנו יודע עד מה. א-ל, שנגלה לעמו בהדרו ובתפארתו בסיני והאיר להם באור פניו, נתעלם ונסתתר, ואימה חשכה גדולה נפלה לעולם, עד שהיתה המינות סבורה שגברה ידה וניצחה, והיתה אומרת וחוזרת ואומרת כל ימיה, ישראל עם ה' הפר את בריתו שכרת עמו בהר סיני.
מאס בהם א-להיהם, וגעל בהם, וקצף עליהם באף ובחימה, והניעם וטלטלם דווים, בזויים וסחופים מעם לעם ומארץ לארץ, ולא נתן מנוח לכף רגלם, ועשאם לאות ולמופת בעמים. אף הוא הפר בריתו עם עמו ועם נחלתו ונטש אותם, וברית חדשה כרת, ושתי וערב סימנה.
ועתה, חתם הרב נריה את דבריו, עתה, שאיילת השחר בקע אורה, ושבו ישראל לארצם, והפריחוה קמעא קמעא, נסכר פיה של מינות שתי וערב.



אני סוגרת את הספר אבל הדמויות עוד הולכות איתי: קריסטינה האחות, גבוהה ושותקת, והילד יעקב אורלנד, והרוש וקסלסי, ושלום קרניאל, והרב הרצוג וילדי המנזרים, ותלמידי נתיב מאיר, והזקן מצפת, והקיבוצניקית הקשישה, ויוסף היתום מאם, וציון, והרב אריה בינה שצלקות השוטים על גבו, ואבא שעיניו זורחות מול פרות מארץ ישראל, וג'מילה, ואלברטו אברהם, וחסידי צאנז, וקולם במקהלה גדולה כרעם הרחוק מתגלגל, כִּי דַּרְכֵּנוּ אֵין לָהּ סוֹף, כִּי עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁרְשֶׁרֶת.

חג שמח.

הרבה דברים ניתן לומר על הרב והסופר חיים סבתו, אפשר לומר שהכתיבה שלו מרגשת. אפשר לומר שהיא נטועה עמוק בבית המדרש ומקורות ההשראה שלה היא השירה והספרות היהודית לדורותיה. אפשר לומר שהוא ישראלי מאוד ויהודי מאוד ותורני מאוד. מה שבטוח שהוא כותב ממקום מאוד אמיתי, נטול עטיפות וקליפות. חיים סבתו כותב את עצמו, את סיפור חייו כפי שהוא חווה אותו וכפי שהוא משתלב באתוס הציוני, הדתי, האמוני, והאנושי.

נסיבות חייו הביאו אותו לחוות את ראשית ימי המדינה, את העלייה, את השונות בינו לבין הצברים, בינו לבין העדות האחרות. וכל זה בילדות מלאה צבעים וריחות סיפורים ודימיונות. לאחר מכן הגיעה מלחמת יום הכיפורים, נ.צ. משמעותי מאוד בחייו, הרב סבתו תמיד יחזור למחצבה בנפח במוצאי יום הכיפורים ההוא. ולאחר מכן מימוש חייו כרב בישיבה כמחנך ומלמד תורה עשרות בשנים. כל זה בא לידי ביטוי בספריו. את הספר הזה חורז הפיוט העתיק 'אל מסתתר' שחובר על ידי מקובלי צפת לפני כמה מאות שנים ומאז התגלגל לכל תפוצות ישראל, דרך קהילת חלבּ, חסידי צאנז ועד החלוצים.

נכון, הרב סבתו חוזר לאותם מקומות, לאותם אנשים, ולפעמים על אותם סיפורים. אבל כיון שהוא כותב את עצמו. הרי שהסיפור מקבל נופך אחר בכל פעם, הזווית היא שונה לפי נקודת המבט. ומאחר ונפש האדם אינה עומדת במקומה לעולם, הרי כל פעם הסיפור נשמע אחרת, וזו בדיוק גדולתה של הספרות כמבטאת את המצב האנושי כפי שהוא.

עונג צרוף.
בספר בשפריר חביון, שזור קו המחבר בין ספרים אחרים של סבתו (תאום כוונות, אמת מארץ תצמח ועוד), הספר עוסק בציונות, עליה, אמונה גולה, מעברה... והכול בספר קטן, ומדויק שכתוב בעברית מרגשת, ומתכתב תדיר עם ארון הספרים היהודי, הפיוטים, המנהגים וההוויה היהודית בקהילות השונות. לאורך העלילה של הספר, מתנגנים שני שירים, האחד שיר שליווה את הציונים והמעפילים אותו כתב יעקוב אורלנד (רב הלילה), ופיוט שכתב רבי אברהם מימין(אל מסתתר בשפריר חביון). שירו של יעקוב אורלנד מוטיב חוזר לאורך הספר, וכך גם הפיוט. סבתו מביא את סיפורו וסיפור דמויות שפגש בחייו, ומקפיד לחבר אותם למוטיבים החוזרים האלה. הספר מספר את סיפור ילדותו של סבתו, את סיפור עליתם שלם מספר דמויות בספר. פתאום חשבתי מאחורי כל עליה ארצה מסתתר סיפור כזה, סיפור עמוק ורווי רגש, עצוב ושמח, סיפור "לך לך מארצך" אם זה סיפורם של הורי שעלו מטוניס, מאיה שעלתה מברית המועצות, יוסי שעלה מטורקיה, ואינספור סיפורים שכאלה של קבלת ההחלטה, הקש ששבר את גב הגמל, את קושי והמאמץ, התלאות והסכנות.
בתוך כל הסיפורים האלה האמונה באל, שלרוב מסתיר פניו, בפרעות שנעשו ביהודים באירופה, וארצות ערב, במלחמות הקשות, וביום יום.
אל מסתתר בשפריר חביון..... לכאורה.
בלחן חאלבי:
https://www.youtube.com/watch?v=nAQ2HQApYYI

בלחן חסידות צאנז
https://www.youtube.com/watch?v=s65wmRVTSYU

ממליץ לא להקשיב ללחן חסידות צאנז, לפני קריאת הספר שכן מדובר בסוג של ספוילר לספר (למי שיש לו אוזן מוזקלית טיפה)

אני לא יכולה לקרוא את סבתו כשיש לידי אנשים אחרים. זה הכל בגלל הכבוד העצמי העקום שלי, שלא מאפשר לי לדמוע כשרואים אותי.
וסבתו תמיד גורם לי לדמוע. זה לא שהוא כותב על דברים עצובים, זה לא בכי של עצב. זה בכי כזה של געגועים. הכתיבה שלו מעוררת בי געגוע לא מוסבר, למשהו לא ידוע, שכנראה לעולם לא אשיג.
הוא כאילו שולח, באמצעות הכתיבה המטלטלת הזאת שלו, שתי ידיים ארוכות, עוקף את הצלעות, מגיע ללב וסוחט אותו. ואז הלב עולה לכיוון הגרון ולכי תתמודדי עם זה.
מה שמוזר בכל העניין זה שלא רק המשפטים הרגישים באמת הם אלה שסוחטים לי את הלב. גם בשרות שגרתיות לחלוטין זה קורה לי. שורות כמו: "אבא התעכב בכובד ראש לפני כל תמונה, מוציא בסבלנות משקפיים מנרתיקם, מנקה אותם היטב במטלית קטנה, מקרב את עיניו לתמונה ומתאמץ לקרוא את הכתוב מתחת לה בעברית, ואז להסביר לנו."
מה נוגע במשפט הזה? לא יודעת. הכול. כלום. לא מוסבר.

- - - - - - - - - - - -

הספר הזה והספר שקדם לו, "בואי הרוח" הם לדעתי עד עכשיו פסגת היצירה שלו. הוא מכניס בכישרון מדהים אלף סיפורים קטנים, כל אחד עם הנגיעה הייחודית שלו – ולבסוף מתברר שכולם קשורים זה עם זה ואחד בשני. נדמה שהוא בכלל לא התכוון שזה יקרה. כאילו זה יצא לו לגמריי בטעות.

"סובב סובב הקולמוס ועל חלב שבסוריה הוא כותב. סבור אני שאני מטו כרצוני אבל הוא הולך לו לפי דרכו לקהיר שבמצריים. שב אני ומטהו על צידו, והוא לנפח שבגולן הוא מתפרץ. לוחץ אני עליו בכל כוחי, והוא חוזר וסובב לבית מזמיל.
ואני רק מעשה של ארץ ישראל ביקשתי לספר."

- - - - - - - - - - - -

קטונתי מלבקר את סבתו, לכן זאת לא ביקורת. זאת אפילו לא המלצה, על סבתו לא צריך להמליץ. פשוט כתבתי מה שהספרים שלו עושים לי. אף ספר אחר לא עושה לי את זה.
אם זה לא סופר אגדי, אז אני לא יודעת מי כן.