הוא מעלה את אביו הזקן, נגד רצונו, לחדר בקומה העליונה. להעלים אותו מעין, לנתק את הקשרים הקושרים אותו אל אנשים אחרים, להצליח להתנתק ממנו. הוא מעלה אותו למעלה כאילו היה מטען עודף, שאי אפשר לזרוק אבל גם אי אפשר שיהיה במחיצתנו. מעלה את אביו למעלה והולך לטפל בפרות.
אנחנו כל כך מורגלים לחיות במשפחות, הציווי "כבד את אביך ואת אימך" הוא חלק מאיתנו - בלי לחשוב על הציווי הזה - שיש בתאור הזה של הֶלְמֶר הגורר את אביו הקשיש במעלה מדרגות כמו שק תפוחי אדמה לזעזע ולהטריד את המנוחה.
הספר הזה ריתק אותי למרות שלכאורה אין כמעט התרחשויות בסיפור. הוא מסופר בגוף ראשון על ידי הֶלְמֶר, איכר בן 55 שאיבד את אחיו התאום בתאונה לפני שלושים שנה, ואיבד בו ברגע כל סיכוי שהיה לו לחיות את חייו כפי שבחר בהם. יחד עם זאת הוא אינו יודע לעשות דברים לבד. אחיו המת היה החלק המוחצן שביישות התאומים - החלק היוזם. וכשהוא מת הֶלְמֶר נדון להיות איכר. ואין לו איך להתגונן נגד החיים שנכפו עליו.
הסיפור עוסק בזהות. הוא בודק איך נבנית הזהות של אדם, שמרגע שנולד ראה את עצמו רק דרך הסתכלות באחיו. הסיפור עוסק גם ביחסים במשפחה והתמונה שהוא מספק אינה התמונה המקובלת של "משפחה תומכת" ואהבה משפחתית. למעשה המשפחה היא ריחיים על צווארו של הֶלְמֶר, היא זו ש"דפקה לו את החיים" והוא אינו מערער על זכותה לעשות זאת. הסיפור עוסק גם בכמיהה - ברצון להיות משהו או לעשות משהו שהוא אינו יכול להיות או לעשות. ואצל הֶלְמֶר הכמיהה מתבטאת בדנמרק. הוא כמה אל דנמרק שהוא אינו מכיר - לא אותה ולא את שפתה ותרבותה.
הספר כתוב נפלא. הכתיבה פשוטה ובעלת עוצמה, הסיפור שבמקרה אחר היה יכול להפוך קלישאה מסופר בריחוק, בקרירות בלי לרחם על הקורא או להתחנף אליו. אסתכן פה בהכללה גסה - הסופרים ההולנדים שקראתי (כמו קוך וחלסטרה ון-לון) יחד עם באקר שזכה עבור ספרו זה, בצדק, בפרס אימפאק היוקרתי, מצטיירים בעיני ככותבי ספרים נוקבים, מעלים נושאים קשים על השולחן ללא אילחוש, ובאופן כללי שווה להקשיב למה שהם אומרים למרות שמה שהם אומרים גורם לך לזוע באי נוחות על הכיסא, וללכת לצפות באיזו סידרת משפחה אמריקאית מתקתקה, לצורך איזון.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
