אני לא יודעת איך להתחיל לכתוב ביקורת על פרש הברוזנה. באמת שאין לי מילים ואני גם חושבת שמה שאכתוב יפחית מערכו האמיתי של הספר.
אז אתחיל בתקציר העלילה (ללא ספוילרים): סיפור התאהבות של טטיאנה בחורה צעירה לבין אלכסנדר, קצין בצבא על רקע מלחמת העולם השנייה. בספר מתוארת אהבתם שעוברת את כל המכשולים שאפשר לתאר: מלחמה, רעב, מוות, מצור. המצב ברוסיה של מלחמת העולם השנייה מתואר באופן ריאליסטי ועמוק באופן שהקורא יכול להרגיש את הקור והרעב דרך התיאורים במוחו כאילו הוא שם.
אוי, והאהבה הזאת... זו לא אהבה נכזבת למזלי כי אין דבר שאני שונאת יותר מסיפור כזה (ראה ערך ''טיטניק''), אלא אהבה שמחזיקה מעמד מול כל הקשיים הכי גרועים, במצבים הכי נוראיים שניתן לדמיין. אהבה שאנשים מדמיינים ומפנטזים לאהוב במהלך חייהם, גם אם הם כבר במערכת זוגית. זו לא אהבה של הוליווד - מזויפת ומוגזמת. זו אהבת אמת ששורדת הכול. ולנו רק נותר לשאוף לרמות אהבה שכאלו.
הספר ליווה אותי במחשבותיי ובליבי תקופה ארוכה לאחר שקראתי אותו. היה לי קשה להשתחרר מההשפעה שלו.
אני חושבת שהרבה קוראים לא יתחברו לסגנון הכתיבה ולאופי הספר. אבל מי שיקרא ויתחבר, למי שיש נפש רגישה יותר ורומנטית יותר, יתאהב עוד מהעמוד הראשון.
מאחלת לכל אחד אהבה וקשר כזה כמו של טטיאנה ואלכסנדר. אני רוצה להאמין שגם אני זכיתי באהבה כזו.

בדרך כלל הז'אנר שאני אוהבת זה פנטזיה-מותחנים-דרמה. אפילו קצת קיטשיות (לא כולל ערפדים, אנשי זאב, אשמת הכוכבים ואל-מוות). לאחרונה הייתי קוראת הרבה מותחנים וקצת פחות ספרי פנטזיה.
ואז זה קרה...
קראתי ביקורת של מישהי (לא זוכרת מי) על ספר מסוים של נורה רוברטס. השם כבר גירה אותי - ''מכשפה אפלה''. החלטתי שאחפש אותו בספריה העירונית.
כל יום שישי אני קמה כשאף אחד לא בבית, מנקה ומבשלת והולכת לספריה העירונית למלא את המצברים השבועיים של הספרים. אני לא מספיקה לקרוא הכול במהלך השבוע בגלל הלימודים. לכן אני משאילה כמות של ספרים (הכי הרבה זה 9), קוראת בשבת בין ספר ל-2, קוראת במהלך השבוע ספר נוסף. ביום שישי אני מחזירה שלושה ספרים ולוקחת שלושה. וכך אני מבוטחת בספרים שעוד לא קראתי. שלא יווצר מצב שיש ספרים שאת כולם קראתי. בשביל זה אני גם קונה ספרים חצי קרועים מהעגלה שליד דלת הספריה - כל הספרים הם 5 שקלים. אבל כל עוד יש מילים אפשר לקרוא.
וכך, הלכתי לספריה וגיליתי שלושה מדפים שלמים של נורה רוברטס. ואז גיליתי גם שהיא כותבת ז'אנר אימה.
יש לציין שאני אוהבת מאוד סרטי אימה אבל אף פעם לא קראתי אימה. חשבתי שיהיה מעניין. הרי כל העניין בסרט הוליוודי של אימה זה האפקטים - צלילים, פרצופים מופיעים, משחקים סדיסטיים בין אור וצל. אז מה יהיה בספר?
השאלתי ספר (יותר מאוחר גיליתי שהוא ספר ראשון בטרילוגיה - והתגלית הזאת הובילה לזה שכמעט כל הספרים של רוברטס הם טרילוגיות).
סיימתי את הספר הזה בשבת והשתוקקתי לעוד.
אבל לא היה לי את שני הספרים האחרים בגלל שבמוצ''ש אני נוסעת ללימודים.
הספר מדבר על מעשה של שלושה ילדים חברים מלידה - הם נולדו באותו היום ב-7 ביולי. ביום הולדתם העשירי הם כורתים ברית אחים בדם באבן הפגאנית העתיקה שביער. ברגע שדמם של השלושה נחתם על גבי האבן, משתחרר שד מרושע מכלאו וגורם לרוע להתפשט בעיירה הוקינס הולו למשך שבעה ימים בכל שבע שנים. עם זאת, כל החבורות והצלקות שלהם נעלמים והם לעולם לא חולים או שוברים עצמות יותר.
בכל שבע שנים העיירה הייתה נתקפת ברוע. הרוע של האנשים היה יוצר מתוכם ומעשי אלימות היו מתגברים והולכים. לאחר השבעה, אנשי הולו לא זכרו או טשטשו את האירועים - כאילו מעולם לא קרה, או קרה לפני מאות שנים.
עכשיו, 21 שנים לאחר שחרור השד. לפני הפעם הרביעית השד חזק יותר. שלושת הילדים שעכשיו הם גברים: גייג' - הילד היתום המוכה, כיילב - הילד ממעמד הביניים ופוקס - הילד ההיפי, מתאחדים שוב כשכוחות הרוע מנסים להשתלט לפני השבעה ולהטיל את אימתו.
אך הפעם הכול שונה. לא רק שהרוע מתחזק ומתגבר, אלא ששלוש נשים נמשכות באופן מסתורי להוקינס הולו ומסוגלות לראות את הרוע. ביניהן לבין הגברים והשד יש קשר מסוים. קשר דם. וביחד הם מנסים למצוא את הכוח לגבור על השד, שלפי כל הסימנים, השנה הוא יחריב את הכול.
שלושת הנשים הן: קין - אישה חטובה ויפה, סופרת שכותבת על עיירות רפאים. ליילה - הניו-יורקית הביישנית וסיביל - חברתה הטובה של קין בעלת שורשים צועניים.
בספר הזה רואים את ההתקרבות של קין אל כייל וכוח אהבתם.
כל זוג חולק את אותו כישרון: קין וכייל חולקים את יכולת הראייה לעבר, ליילה ופוקס את כוח הראייה להווה וסיביל וגייג' חולקים את הראיה בעתיד.
יחד הם עוברים מחזות אימה, פחד, אהבה וחברות קרובה.

ספר מדהים ומומלץ גם למי שלא אוהב את הז'אנר הזה.
שרה :)

בוקר טוב לכולם, גם לינשופים וגם לישנונים... בעיקרון אני אמורה להיות בכיתה, השיעור התחיל אבל אני חייבת לכתוב את הביקורת הזאת.
והקדמה קצרה לפני הביקורת.

הספר הזה הוא אסון לכל הסטודנטים!!! היה אסור לי לקרוא אותו! היה אסור לי להמשיך לקרוא אותו! הייתי צריכה לקרוא אותו בחופשת סמסטר ולא עכשיו! בלימודים!!!
הספר הזה כל כך מותח ומדהים שלא הנחתי אותו מידיי עד 12 בלילה אתמול! ושתבינו שזו שעה מאוד מאוחרת למי שקמה בכל בוקר ב-6:20. לא שמעתי אפילו את השעון המעורר בבוקר (Rolling In The Deep של אדל) וקמתי ב-7:10!!! קיבלתי זעזוע כשראיתי את השעה הזו!
וכאן שברתי לראשונה את המושג של ''לוקח לנשים נצח להתארגן'' - כי עשיתי את הכול ב10 דקות כדי שאספיק לאוטובוס. ריצה מטורפת שכמעט קראה לי את הריאות, כוס קפה חזק כדי שאהיה מעוררת.
אם הייתי לוקחת את האוטובוס הבא לא הייתי מאחרת, אבל רציתי להספיק את התפילה ואת ההלל האחרון של חנוכה!!!
ובקושי רגועה מהריצה, יושבת באוטובוס עם הסידור בידיי פתוח בברכות השחר, נזכרתי ששכחתי את המחברת באנגלית - השיעור שמתקיים ברגעים אלו. שיעור שלם בלי יכולת לעשות כלום!
חייבת להכנס לכיתה... אמשיך את הביקורת בעוד כמה שעות. בינתיים תאלצו להאזר בסבלנות כי הביקורת על הספר הזה הולכת להיות מעניינת מאוד.. :)
חנוכה שמח לכולם ויום מוצלח,
שרה :)

ספרים כאלו מהווים בסיס מוצק לבאסה שנקראת: 'לראות את הסרט לפני הספר'. כשהייתי קטנה ראיתי את הסרט של אראגון ואני זוכרת שהתלהבתי מזה. אחרי שבוע של קריאה (זה פשוט מורט עצבים לקרוא ספר במשך שבוע) הבנתי עד כמה גרוע הסרט ולא עוקב בכלל אחרי העלילה, בצורה די לא טובה.
מדובר על אראגון, נער בסביבות השנה ה-16 לחייו. יום אחד הוא מוצא אבן שהוא מדמה אותה לאבן טובה אבל למרבה הפלא: דרקון מחמד בוקע מתוכה - אחר כך מתברר שזו דרקונית.
הוא מגדל את סאפירה בחשאי עד שהיא גודלת וממש קשה להסתיר אותה ובאותו יום שהוא מתכוון לספר לדודו אצלו הוא גר, יצורים אלמונים ומרושעים רוצחים את הדוד באכזריות (וזה לא ספוילר בגלל שזה על ההתחלה ומהווה אבן בסיס לכל הספר, אז תאכלו את הלשון^_^)
אראגון, מספר סיפורים זקן בשם ברום וסאפירה כמובן, יוצאים יחד למסע נקמה ועוברים באמת במסע אדיר ברחבי כל ממלכת אלגאייסה.
אראגון נהיה רוכב דרקונים מהולל.
כמה חבל שהסוף רק לא באותו הספר :(
מה שמפעים באמת: רוברט פאוליני היה בן 15 בלבד כשהתחיל לכתוב את אראגון!!! השפה גבוהה, המשלב הלשוני גם כן גבוה (אם כי, אפשר לתלות סיבה זו בתרגום מוצלח, זה מה שקורה כשזה לא שפת מקור) והעלילה ממשיכה מבלי להתקע. לפעמים בספרים שיש בתחילתם מפה מסובכת של מדינה עלומה עם שמות מוזרים יותר, המסעות שעוברים הדמויות פשוט נודניקיים ובא לך לתקוע אצבע בדף ולהזיז את הדמות הראשית 250 דפים קדימה. פה, מיותר לציין שגם המסעות מרתקים כמו חלקי הדו-קרב (כן גבירותיי, יש דו קרב).

המלצה שלי?
נהניתי מאוד :) תמליצו לחברים שלכם:)
שרה

קראתי את הספר הזה לפני יותר מחודש, אבל אני עדין זוכרת...
קודם כל, הספר עוסק בעל-טבעי. מי שריאלי ולא מתאים לו, שיעבור לביקורת הבאה כי אני הולכת לדבר על זה.
מסופר על שתי אחיות תאומות שיש להן כישרון. הן מסוגלות לנבא דברים שיקרו. בעוד קייט מנסה להיות כמה שיותר 'נורמלית', להקים משפחה ולא לחזות שום דבר, אחותה ויולט מעין 'מדיום' והיא עובדת בכישרון.
אני מאמינה גדולה בעל-טבעי, הרי כל מה שקורה סביבנו הוא על טבעי אחד גדול. בייחוד כיהודיה מאמינה: העולם שיצר אלוקים, האנשים והסביבה - הכול לא טבעי בכלל. העולם בנוי מניסים טבעיים, הרי כתוב שאלוקים כל יום בורא מחדש את הבריאה ''בורא מעשה בראשית'' שוב פעם ושוב פעם.
אני מאמינה גדולה בהורוסקופים, בידיעה שכיהודים אנחנו נמצאים מעל המזל - המזל שלנו אמנם נוגע לגבינו, את אופינו וטבענו - אך באותה מידה לנו יש את היכולת לשנות. לשנות את העתיד שלנו את היכולות; הרי חלק מעצם היותנו הוא לעבוד על המידות ולהפוך לאנשים ערכיים יותר: עבודת המידות.
יש לנו את יכולת הבחירה - לטוב או למוטב. לבחור לקום בעצבים בבוקר ולצעוק על כל מי שנקרה בדרכינו, או להיות אלו שנותנים חיוך לאדם עצבני ולהפוך את יומו ליום טוב. ופה אוסיף בתור שינוי אישי, שקיבלתי על עצמי לפנות ב'בוקר טוב' לנהג אוטובוס שמסיע אותי כל יום למכללה.

בכל אופן, נחזור לעניננו: על טבעי. בכוחנו לשנות ולבחור את גורלנו!
אבל הוא קיים, העל-טבעי. הוא נמצא שם ואני מאמינה בו מאוד.
פעמים רבות רציתי להאמין שיש לי כוחות, או לפחות חוש שישי מפותח. הרבה פעמים קרה שהבטתי בטלפון לפני שצלצל, הרמתי את ראשי מספר לפני שמישהו נכנס לחדר, ניחשתי את המילים שהולכות לצאת מפיו של מרצה.
כשהייתי קטנה, היה לי משחק ששיחקתי עם חברה שהייתה גרה בחדרה - רחוקה עשרים דקות נסיעה בערך. המשחק היה שהיא חושבת על מספר בין 1 ל-5 ואני אמורה לנחש וכן להפך. לאט לאט העלינו את טווח הניחושים.
רוב הפעמים הצלחתי לנחש על מה היא חשבה.

אני אוהבת את העל טבעי.

לפני שבועיים וחצי טסתי למשפחה בשוייץ. במטוס ישבתי משועממת, היה כיס אוויר והייתי חגורה עד כדי חנק. הזרועות שלי היו לצידי ופתאום חשבתי לעצמי: למה אי אפשר לשלוח ידיים ולגרום לדברים אחרים לקרות מבלי שידיי יגרמו לכך? שלחתי את ''ידיי' ונעצתי את מבטי במישהו, התמקדתי חזק שישפשף את לחיו.
אחרי חמש דקות של נעיצת מבטים שום דבר לא קרה, הסרתי את עיניי ובאותו רגע האדם שפשף את לחיו!
בבית ניסיתי על אחותי וזה עבד.

אני חייבת לרוץ, יש לי שיעור עכשיו: אל תקראו את הספר!!!! הוא אמנם על על-טבעי אבל ללא סוף מוגדר ומרתק בכלל.
רצתי. ביי

אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לתאר את הספר ה- - - נורא - - הזה!
זה התחיל כשראיתי את הטריילר שלו. וואללה, אני אוהבת סרטי מתח עם גועל נפש כזה... אבל החלטתי לקרוא את הספר קודם, למקרה שהסרט יהיה פחות טוב וככה הספר יתקלקל לי.
מה עושים? -משאילים מהספריה!
קראתי אותו... וואיי וואיי וואיי.... מצטערת על הרגע הזה...

לי אישית נמאס מספרי העתיד, שבהם יש רק שלטון מקומי שהוא אכזר ואיזשהו סיפור אהבה. ודווקא בין גיבורי הספר שביניהם נרקם לו רומן חוצה גבולות - דווקא הם אלו שמתחילים את המהפכה נגד השלטון הרודני. קחו לדוגמא את משחקי הרעב שהתחיל את כל הסאגה מהז'אנר הנ''ל, הבחירה, מפוצלים, אגדה ועכשיו גם זה.

נמאס. פשוט נמאס.

אני זוכרת שלפני שנים, מה שהיה הדבר המוביל ביותר בספרים, היו דרקונים וקוסמים (אראגון וכל אלו... זוכרים?), לאחר מכן העולם צעד לעבר ערפדים (זה התחיל מדמדומים), לאחר מכן אנשי זאב. תנו לי לומר מילה על ערפדים ואנשי זאב.

ערפדים לפי האגדות המקוריות, אמורים להיות דומים לעטלפים, מכוערים, ישנים בארון קבורה, לא משתקפים בראי ועוד כאלו. איפה אתם רואים את אדוארד ישן בארון?? שלא לדבר על זה שהוא חתיך... הוא חיה מוצצת דם! מה חתיך כאן????
עכשיו ברשותכם, נתקדם לאנשי זאב.
כשמדברים על אנשי זאב, דבר ראשון אני חושבת על ההשתנות של רמוס לופין בסרט השלישי של הארי פוטר. יצור גועלי ומסריח, מרייר וזועק ללבנה. או לפחות את הנער ההוא מהסדרה ''נער זאב'' - משהו מגעיל ודוחה.

והמילה המסכמת לערפדים ואנשי זאב - חיות.

וזה לא מה שנמצאים בספרים. לא בדמדומים, הזאבים של גרייס ועוד כאלו שאני לא זוכרת. למה? כולם הם בחורים נאים, בנויים היטב. ובזמנם הפנוי נהפכים לאנשי זאב.
איפה החייתיות?? איפה המשיכה לאכול בני אדם ואת דמם??? מה הלך עם הספרים האלו????????

ועכשיו, התקדמנו מערפדים ואנשי זאב ל - ניחשתם נכון! לספרים עתידניים! וזו שרשרת שלעולם לא תיגמר ואני שונאת את הז'אנר הזה!!!
מה יפה בספר, שיש בו שלטון עריץ ובחור ובחורה שמאוהבים אחד בשני עד כלות ושניהם ביחד מאיימים לפרוץ במהפכה ולהפוך את העולם לטוב יותר??!!??!!?
פשוט נמאס לי.
נמאס לי מקטניס, מטריס ופור, ממה שמם באגדה... ועכשיו מהספר המעפן הזה.

תכף תגידו לי שהז'אנר הדפוק הבא יהיה על אהבה אבודה... ממש כמו באשמת הכוכבים (ולכל אלו שמאוהבים באשמת הכוכבים - אני שונאת את הספר הזה!!!)

אי אפשר לכתוב איזה משהו מעניין, לא על הדברים הנ''ל?????? אי אפשר למצוא ספר טוב בימינו. ללא איזשהו התאהבות דביקה וטיפשית, או אנשי שלטון אכזריים ששולטים בעולם בלי סיבה מיוחדת??



מישהו יכול להמליץ לי על ספר טוב באמת?

אז מיה קינן שוב משחקת אותה.
איסתרק ומהללאל, ספריה הקודמים עדיין הכי אהובים עלי. אבל בספר הזה היא משתפרת בניסוחים ובעלילה.
שמתי לב שהיא אוהבת לכתוב עלילה בעולם אחר, לא בעולם שאנחנו מכירים. איסתרק ומהללאל נמצאים בעבר הרחוק, בממלכת כוזר היהודית.
הספר הזה נמצא בעתיד, במאה ה-22. והשינויים בהתפתחות הטכנולוגיה או בשליטת המדינות - שונה לחלוטין ממה שהוא עכשיו. אבל מה שבטוח: אכזריות של בני אדם, תישאר אותו הדבר גם בעוד מאה שנה. לא משנה כמה רובוטים מנהלים לך את הבית או הקלות שבה אתה מתקשר ומבצע את תפקידיך בזכות הטכנולוגיה.
מאוד אהבתי את הספר.
שרה :)

אני מנסה לכתוב ביקורת ומוחקת כל שניה. כל מה שאכתוב לא יהיה מספיק ראוי בשביל ספרה של ליאת רוטנר. את מדהימה ליאת! אהבתי את הספרים של מאלאדר ואת ספרייך האחרים. מאוד אוהבת!!
בשבילי זה מוזר לקרוא ספר נעורים. כשהייתי ילדה קטנה, הייתי מכירה אותם מהמדפים, סמדר שיר ועוד כמה שמות לא כל כך מוכרים לי. אף פעם לא קראתי ספרי נעורים.
הייתי ילדה שונה, מוזרה. חולמנית ומוזרה. אף פעם לא דמיתי לשאר בנות גילי. כשאותי עניין גאוגרפיה ותחומי ידע שונים ומגוונים, בראשן של בנות גילי היו דברים אחרים. ככל שגדלתי והגעתי לגיל ההתבגרות, לא יכולתי להבין איך אפשר לנהל שיחה שלמה על בגדים שמישהי לבשה באירוע זה או אחר ולהסביר במפורט מה לא התאים אחד עם השני. בזמן שבנות גילי יצאו בקבוצות לטייל בשבתות, או להתאסף בהפסקה ולרכל על כל העולם וגיסתו - אני הייתי קוראת ספר היכנשהו. כבר בכיתה ד' יכולתי לדעת היכן נמצאות המדינות ומהן ערי הבירה שלהן. בגיל שש עשרה, כשכולן עסקו בדיאטות שונות ובמירוץ ליופי, אני הייתי שקועה בספר שאול מהספריה העירונית. אני שונאת לצאת לשופינג וכמויות של קניות עושות לי סחרחורת, באמת. הראש שלי מתחיל להסתובב וכל מה שאני רוצה זה לברוח מהקניון\בוטיק\חנות. אבל כשאני רואה סטימצקי מרחוק או את צומת ספרים, הלב שלי מגביר את פעימותיו.
אותי אף פעם לא עניינו בגדים או איפור או תכשיר יופי מטפח אחר. לא הייתי מוזנחת, זה ברור. אבל יתר-ההתעסקות בחיצוני כשאר בנות גילי, היה משהו זר ומכביד בשבילי.
כשחברותי התבגרו וההורמונים התחילו להשתולל, פתאום עולם הבנים היה משהו מרתק ומסעיר. רוב יומן של הבנות עברו בדיבורים על בנים. בנים כאן, בנים פה, בנים שם. וההוא הסתכל עלי, וההוא מוצא חן בעיניי... בגיל הזה, ההתרחקות מבנות גילי ומחברה, הייתה מהירה יותר ועוצמתית.
בחברה דתית שאני חיה בה, הבנים היו בנפרד מאיתנו. וזה מוזר בשבילי לקרוא ספרי נעורים שיש בהם מורים בכיתה וילדים בנים. מוזר מאוד.
כמובן שהייתי מדמיינת שיש לי אח תאום ושאנחנו עורכים הרפתקאות ביחד בתוך הספרים שאהבתי. אבל לא הייתי במסע דיבורים עליהם ואודותיהם. כמובן שמידי פעם היו פה ושם התדלקויות, אי אפשר להתעלם מזה שאני בחורה מתבגרת... אך אף פעם לא התאהבתי קשות או נדלקתי ברצינות. במקום שאני חיה בו, אם את בקשר עם מישהו - זה אומר שאת מעל 18 והבחור הוא החתן שלך\בעלך.
לכן זה מוזר לקרוא ספרי נעורים, כי אני פשוט לא יכולה להזדהות עם העלילה.

וכל זה ההקדמה לביקורת לספר...
אז ככה.
הדמות הראשית היא בחורה בת 16 שקוראים לה עלמה (תמיד אהבתי את השם הזה), והיא מתעוררת יום אחד מקומה, כמעט חסרת זיכרון, לאחר רצח חברתה הטובה ביותר, יובל.

אני אוהבת את הדמות של עלמה.
היא כמוני.
פחות נשית מבנות גילה. כוחנית יותר, פחות חלשה ושברירית מהבנות שסביבה. היא אוהבת מאוד את חברתה יובל. יובל שמשוגעת על חלליות ופריקית של דברים מוזרים.
אני מקנאה בעלמה, לפחות לה הייתה את יובל לצידה. לי לא הייתה אף חברה. כיוון שאף אחת לא יכלה פשוט להבין אותי ואת המוזרויות שלי. מוזרויות כמו לנסות ללמוד שפות, לאהוב מדע בדיוני, לקרוא עד שכואב לך הראש, לרצות ללכת לטייל בגשם - באמת, מי ירצה לצאת לגשם ולהתרטב ממנו סתם! - לאהוב את החושך, לא לרצות לטפח את הגוף שלך ואת היופי שלך כיוון שאת נערה...
נקשרתי מאוד לדמות של עלמה. היא מסובבת בנערים ונערות מהעילית של הכיתה, 'מלכי הכיתה'. והיא מוקפת בשקרים, במבוגרים שלא מאמינים בנערות בנות 16...

והבחור שלפי מה שסיפרו לה, רצח את חברתה הטובה ביותר בעולם - בחור יפה, רוסי (אוי... רוסים!) - היא נמשכת אליו למרות האזהרות של אלו המתיימרים להיות חבריה. והוא מנסה לספר לה את האמת. אך היא נקרעת בין נאמנות למה שנהיה כ'בגידה' בזכרה של יובל.

אבל הסוף הטוב מגיע ממש בסוף. כל הספר הייתי שקועה ומתוחה. מה יתגלה לה? ואיך תתגבר על עולם המבוגרים שלפעמים לא מקשיבים ולא נותנים את תשומת לבם לצעירים מהם.



אני מתכננת לקנות את הספר בקרוב, הידיעה שהוא נמצא לצידי - תהיה מקסימה בשבילי.
מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד אוהבת את הספר.
שרה :)

את הספר הזה פגשתי בכניסה לספריה העירונית. עמדה שם עגלה עמוסה בספרים ישנים, חלקם אף קרועים. כל ספר: 5 ש''ח.
אמא שלי שהתלוותה אלי לספריה העירונית (טוב, היא נתנה לי את הטרמפ) חיפשה כמה ספרים וגם אני חיפשתי קצת. מצאתי את הספר הזה: ''חיי פיי''.
אני זוכרת שלפני די הרבה זמן, ראיתי את הטריילר של הסרט. והחלטתי לקנות אותו. זה חמש שקל!!!! למי אכפת אם הוא טוב או לא. יש לך הזדמנות לקנות ספר במחיר זול - תקנה!
כך הגעתי הביתה עם שני ספרים - עשרה שקלים.
אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם לצערי הרב. היו לי שני ספרים בארון, לקחתי את זה שיש בו הכי פחות עמודים והתחלתי לקרוא.
מאחת בלילה עד חמש בבוקר קראתי את כל 319 העמודים של ''חיי פיי'' (הקריאה שלי איטית להחריד). לא בגלל שהוא היה מעניין ומרתק, אלא שרציתי לדעת מה קורה בסוף וזה היה פשע, להניח את הספר וללכת לישון.
מסופר בעצם על בחור בן 16, ניצול יחיד מאונייה טובעת. ביחד איתו על סירת ההצלה נמצאים שלל החיות הבאות: אורנג-אוטן, צבוע, זברה וטיגריס בנגאלי מלכותי (!!!!).
לאחר חודש הוא נמצא לבדו על הסירה ביחד עם הטיגריס. הוא מאלף אותו כדי שהטיגריס לא יאכל אותו וכך הוא שורד במשך קצת יותר משבעה חודשים (!!!!!) בלב ים, עד שהוא מגיע לחופי מקסיקו.
אביו היה מנהל גן חיות והמשפחה עברה דירה מהודו לקנדה. הם מכרו את החיות וחלקן, היו צריכים לקחת איתם באונייה לקנדה. האונייה טבעה וכך פיי בן ה-16 תקוע על הסירה שבעה חודשים עם טיגריס.
יש לציין שהתיאורים בספר ממש ציוריים. כמו כן יצר ההישרדות, הדוחק הצידה כל טיפת אנושיות. אפשר לשאול את השאלה: מה פיי לא אכל במהלך הזמן הזה....?
נשאיר את השאלה פתוחה לדמיונם של הקוראים.

בסופו של דבר הוא לומד באוניברסיטה ומקים משפחה. אבל מהלך המסע בלב ים פשוט מחריד. הטיגריס מחריד. האוכל מחריד. הדברים שהוא עושה למען השארות קיומו - מחרידים.
אפילו קצת מגעיל.
יכול להיות שהסרט מוצלח יותר. בסרט אין תיאורים מילוליים וזה יכול להיות טוב יותר.
המלצה שלי: לא לקרוא את זה במשך חמש שעות בלילה.
אם אפשר: לא לקרוא את זה ברצף.

לא אהבתי את ההתפלספויות על הדתות השונות.
פיי הזה מסתבר, הוא הינדי (עם כל האלילים שלהם), הטביל את עצמו לנצרות ומתפלל בכנסייה והוא גם - מוסלמי!!! יש לו שטיח והוא מתפלל כל יום למכה.
לא אכפת לי שיהיה בן שלוש דתות, אבל למה צריך לבזבז כל כך הרבה עמודים בדיבור על טיב הדתות הללו?
האסלאם, הנצרות וההינדואיזים כתובים בהרחבה על כל אחד מהם. וזה מביך.
עכשיו חודש אלול, עוד שבוע וחצי ראש השנה וזה מרגיש לי לא טוב שקראתי את כל אלו. השאלות והתשובות והחיפוש שלו...
לאחרים זה ישמע כאילו שאני מנסה להסתגר ביהדות וכל מילה על דת אחרת מרתיעה אותי - זה לא נכון. רק פשוט כתוב בספר כל כך בהרחבה על הדתות האלו ועל הנביאים שלה ועל האלילים של ההנדים... שזה הרגיש לי לא כל כך נעים בתור יהודיה דתית גאה.
סוף שורה:
ספר לא משהו.
שרה :)