ביקורת ספרותית על קפקא על החוף מאת הרוקי מורקמי

---

אני לא יודע מה לומר לכם, אני מרגיש עכשיו כמו מישהו שהוא לא עלינו נרדף ובורח מכלכך הרבה דברים רעים עד שהוא סופסוף מצא דלת לסגור מאחוריו. קפקא או לא קפקא סופסוף סיימתי לקרוא את הספר שהוא בעיניי ספר על גבול המייגע (באמת, כל הכבוד לי שסיימתי לקרוא אותו).

עם כל ההערכה הרבה שיש לי להרוקי מורקמי בספר הזה שלא כמו בספרים הקודמים שלו שיצא לי לקרוא, הוא מתח את הסבלנות שלי כקורא עד הסוף. נעזוב את זה שהספר עובר את מכסת העמודים שאני מוכן לקרוא, בניגוד לפעם היום אני מעדיף לקרוא ספרים קצרים יותר (כאלה שלא עוברים את ה-400 עמודים). הדמיון שאני לא תמיד מוכן ללכת איתו עד הסוף, מגיל צעיר לא היה לי ממש סבלנות למשחק הזה של הסופרים. הפעם החלטתי שאני אקח את הדמיון בגדר של דברים בחלום, הרי ברור שלא כל החלומות שאנחנו חולמים הם הגיונים.

אני לא יודע אם זה קשור לסגנון של מורקמי אבל גם בספר הזה הוא כתב שני סיפורים במקביל, וכמו קופא על הקורא לשבת ולצפות בשני סרטים במקביל. אני באופן אישי מכיר את התרגיל הזה מצפיות משותפות בסרטים עם אבא שלי. רק שבמקרה של מורקמי תיארתי לעצמי שאיפשהו העלילות שרק לכאורה שונות בשלב מסויים יחפפו זו את זו, גם אם רק בדמיונם של הקוראים. הרי מורקמי בצדק או לא, אוהב להשאיר פתח לדמיון. אולי באמת כמו קוסם לא רק שהוא נעזר בכוונה בשתי ידיו אלא בכך נותן לעצמו גם פתח להיעלם דרכו.

אם היה משהו שהיה לי קשה איתו לאורך הקריאה בספר הם התיאורים האכזריים (כמו של עריפת ראשי חתולים) ולא פחות מזה התיאורים האירוטיים, למרות שזה דיי ב-"אופנה" היום. בשורה תחתונה היה שווה לקרוא את הספר ולוא רק בגלל כל המידעים שנמסרים לקורא תוך כדי קריאה, מורקמי הירבה הפעם לעסוק בקטעים במוסיקה קלאסית, ובכלל האם ידעתם שקפקא זה עורב בצ'כית?

כמו שקורה לי לרוב אחרי שאני מסיים לקרוא את הסיפורים של הרוקי מורקמי גם הפעם המציאות נראת לי שונה. אני לא פוסל את האפשרות שאשוב ביום מן הימים לקרוא את הספר הזה רק שבינתיים אני מעדיף לשמור אותו כמו דלת סגורה.

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על קפקא על החוף