ביקורת ספרותית על משאלה אחת ימינה - עמודים לספרות עברית # מאת אשכול נבו
ספר מעולה

---

גילוי נאות: אני קוראת ספרות מתורגמת יותר מאשר עברית (בלשון המעטה), אני לא מתחברת לכתיבה בגוף ראשון בספרי פרוזה ואני תמיד אעדיף עלילת מתח טובה על פני תיאור (עמוק ומדויק ככל שיהיה) של מערכות יחסים בין אנשים רגילים עם חיים רגילים. “משאלה אחת ימינה” של אשכול נבו הוא כל אחד מהדברים הללו - ובכל זאת, נכבשתי.

מבחינתי, בזכות “משאלה אחת ימינה” הבנתי שגם כאשר אני יודעת כבר למעלה מעשרים שנה שיש לי טעם מסוים והעדפה מסוימת; כאשר הכתיבה היא טובה, אפילו מעולה, וכאשר הרעיון פשוט אך גאוני (או במילים אחרות: גאוני בפשטותו), הדעה עשויה להשתנות.

אז שוב, כמו שאמרתי, אני לא נוטה להתחבר לכל הדברים הללו שציינתי למעלה, אבל הסיבה שבכל זאת החלטתי לתת צ’אנס ל”משאלה אחת ימינה”, היתה בשל הקונספט של הספר שמאוד דיבר אלי: יש לי מסורת קטנה שאני מקיימת כבר כמה שנים טובות, שבכל פעם שמגיעה לה איזושהי נקודת ציון (כמו השנה החדשה או יום הולדת), אני כותבת לי פתק עם משאלה כזו או ציפיה לבאות, עד שחולף לו הזמן ומגיע הזמן לכתוב פתק נוסף.

אצל גיבורי הספר היתה זו תקופת המונדיאל שדירבנה אותם להעלות בכתב את משאלות לבם הכמוסות יותר וכמוסות פחות, ומאז אנחנו מלווים אותם במשך ארבע השנים עד לרגע חשיפת הפתק.

שם הספר עשוי להיתפס כסוג של ספויילר אך למעשה אינו ספויילר בכלל, כי עצם המחשבה שהוא מעורר הוא זה שאמור לסקרן אותנו ולגרום לנו לרצות לקרוא את הספר, או לפחות כך היה במקרה שלי: האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שמשאלותינו ימומשו? ומה קורה כאשר החברים שלנו מגשימים את החלומות שלנו לנגד עינינו? ואולי יכול להיות שהכמיהות ההתחלתיות שלנו לא יהיו אותם הדברים שאנחנו רוצים בהם כיום? “משאלה אחת ימינה” מתמודד עם השאלות הללו בצורה אותנטית ולעתים בוטה בכנותה – כזו שנכנסת ללב.

כי מי ידע שאהבה פירושה העובדה שעמיחי תמיד יוצא פוטוגני יותר בתמונות כאשר אילנה היא הצלמת?

ספר מקסים, אמיתי, מרגש.

» ביקורות נוספות של דנה
» ביקורות נוספות על משאלה אחת ימינה - עמודים לספרות עברית #