ביקורת ספרותית על קוסם היונים מאת מייגן לינדהולם
ספר טוב

---

אני אוהבת ערים, חיה אורבנית.
אני מעדיפה לטייל בשכונות ישנות, להביט בבנינים, בבתים, בחלונות, במרפסות. באנשים ברחוב ובבית. כמו תפאורה המשתנה ולעולם לא חוזרת על עצמה.
אנשים המחכים בתחנות האוטובוס, בתחנת הרכבת, משוטטים ברחובות בסימטאות, יושבים עומדים צועדים רצים.
איזה יופי!
תנו לי רחוב עמוס ואני מחליפה אותו בשקיעה היפה הכתומה, במראה יער ירוק ורענן, בים כחול ושקט, בדימדומים סגולים רוגעים, בשדה הפורח בצהוב של סביונים. בו, ברחוב העמוס נמצאים כל הצבעים כולם.
ובתוספת לחיבתי לפנטזיה אני אוהבת פנטזיה אורבנית רבגונית.
קוסם היונים מתאים לי ככפפה ליד, הוא מתרחש בעיר סיאטל, ומספר על אנשי השוליים אותם אנחנו מכנים הומלסים. והם ססגוניים ככל שתבקש נפשי חובבת הערים.
קוסם, כך הוא מכונה, חי בקרב אנשי השוליים. ההומלסים. 'קוסם אני לא יודע' מכנה אותו רספוטין הכושי הענק, הרוקד למקצבים אותם רק הוא יכול לשמוע.
בקרב אנשי השוליים כך מסתבר, ישנם קוסמים, לכל אחד מהם קסם שונה משלו.
והם שומרים על איזון עוזרים לאנשים, ועדיין בלתי נראים, דחויים על ידי החברה המהוגנת.
הסיפור מתחיל עם הרוע האפור, המגיע לעיר, הקוסמים הם היחידים המבחינים בו, וברור שהוא מחפש את קוסם, היושב על הספסל ומאכיל את היונים.
כך אנחנו מגלים בעיר שני רבדים המתמזגים זה בזה משתלבים ונפרדים. ואף לאחר שאנחנו מגלים את המציאות והעובדות ה'אמיתיות' עדיין קיימים עולם הקסם והפנטזיה.
פנטזיה אורבנית אפלה וססגונית, בה הפרטים מרומזים, ומניחים לך הקורא לשוטט בעיר, לשוטט בסיפור, בנגיעות קלות בהסבת תשומת ליבך, ללא יד גסה המוליכה אותך בכוח, אל העובדות, אל הסיפור, אל המקום אליו אתה חייב להגיע.
כמה עצוב שהסיפור שנגמר.. כמה עצוב שהספר קצר..

» ביקורות נוספות של טופי
» ביקורות נוספות על קוסם היונים