ביקורת ספרותית על העולם האחרון - הספריה החדשה # מאת כריסטוף ראנסמאייר
ספר טוב

---

הספר הזה, יש המון מה להגיד עליו, אבל הוא ללא ספק דורש מאמץ. מאמץ ניכר. יש בו רק סביב מאתיים עמודים אבל הרעיונות שהוא מעלה והרמזים שהוא רומז, ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים שיש בו, הם כה רבים והכל מוצא מהקשרו ויחד עם זה קשור באופן הדוק לנרטיב שמאד לא פשוט להתחקות אחריו.

הגיבור הוא קוטא, רומאי, שיוצא לעיר נידחת לחוף הים השחור כדי לנסות למצוא את אובידיוס, המשורר שכתב את ה"מטמורפוזות" והוגלה לשם על ידי הקיסר אוגוסטוס. הוא מחפש את האיש, אובידיוס, אבל גם את היצירה שכתב, יצירה שאף פעם לא הוצגה במלואה, רק שמועות היו ביחס אליה. וטומי, העיירה הנידחת, היא עיירה של חרשי ברזל, עיירה חלודה, ואנשיה קשים והזמן בה, הזמן הוא אחר, היסטורי ולא-היסטורי.

אוגוסטוס היגלה את אבידיוס סביב שנת 0 לספירה, אבל הכל בספר הזה סוריאליסטי, גם הזמן. כי יש בו אוטובוסים חלודים, קרוניות מתפוררות ששימשו פעם כורים, אפילו מכונת צילום יש. וגם עגלה רתומה לסוסים שמגיעה לעיירה אחת לפרק זמן ועליה איש ומסרטה והוא מקרין סרטים על קיר מתפורר של בית וכולם באים לראות.

והחורף נמשך שם שנתיים והים יכול להיות צהוב והחפצים נושאים זכרונות והטבע משתנה. ויש בו ערבוב של דמויות בדיוניות ודמויות מיתיות ודמויות היסטוריות וכל אחת מהן יכולה לסטות מההקשר הקולקטיבי שלה ולייצר סיפור חדש.

הרשימה אותי היכולת שלו להעלות הרבה מאד נושאים בלי להתפזר וגם בלי לייגע, וזה מצליח בזכות ההקשרים, הרמזים, שדורשים ממי שקורא בו להשלים ולהקיש. מספיק להתייחס לאחת הדמויות, echo, פועלת נקיון, וגם המאהבת של רבים מאנשי העיירה, זו שחוזרת על דברי אחרים, שלא אומרת דבר שהוא משלה, פרט לפעם אחת, בסצינה מופלאה בה היא צועקת את מה שיש לה לומר על רקע גלים גועשים, ופתאם המשמעות שיש בזה, נקודה אחת של צבע על רקע יריעת בד לבנה.

הוא נוגע בתהליך היצירה, במשמעות שלו, ובזכרון ובאוטופיה, באי היכולת של העבר להסביר את ההווה, בתפיסת הקיום, בארעיות, בחוסר היכולת להסביר את ההתנהגות האנושית גם כשהזמן והמקום והנסיבות ידועים. וכל נגיעה כזאת מחלחלת לאט, מתפתחת כאילו מעצמה ואחר כך, בראש, לא מפסיקה להדהד.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על העולם האחרון - הספריה החדשה #