ביקורת ספרותית על שירו של הלב מאת ג'ודי פיקו

---

האתגר האהוב של ג'ודי פיקו הוא להראות לנו שמה שפשוט הוא לא כל כך פשוט. בספר הזה היא פספסה בגדול.
יש לה ספרים שבהם היא מראה לנו את מה שעובר בראש של הרוצח (19 דקות, ההסכם); יש לה ספרים שבהם היא מציגה את התחושות הכי נוראות שאפשר כלפי בני משפחה (זהירות שביר, שומרת אחותי).
ליד כל זה, קצת מוזר לי שבספר הזה היא בחרה עמדה באופן מאוד ברור: הלסביות הן הטובות (אין לי בעיה עם זה), הקתולים הם הרעים. אוהו! איפה התחביב? אם לרצח יכולה להיות הצדקה, גם להתנגדות דתית לזוגיות חד מינית אפשר למצוא כזאת. באופן טבעי הדמויות "הרעות" של הספר שטוחות מאוד (להוציא את החוזר בתשובה, מקס, שלבסוף ~ ספוילר ~ אכן יחזור בו וישתף פעלוה עם הטובים, שכמובן מנצחים, כי סוף הטוב לנצח, באנו חושך לגרש).
לולא היתה זאת ג'ודי פיקו לא הייתי מתרגז אפילו, כי ונסה וזואי הן דמויות מעולות בעיני, והעלילה בסדר - קצת יותר מדי אקשן - ובגדול גם אצלי הומופובים הם הרעים. אבל, ג'ודי, אם פיטר יוטון מ"19 דקות" הוא לא רק רוצח אלא גם קורבן, ואת אפילו רוצה שנחבב אותו - הייתי מצפה שתעשי משהו דומה גם לאחיו הגדול של מקס או לכומר שלו. אחרי הכל את כל כך אוהבת את הקטעים האפורים - אף אחד לא יוכל להכריע בשאלה שאציב לפניכם - טוב, בספר הזה אין שום שאלה. הטובים הם טובים לגמרי, הרעים הם רעים לגמרי, השמרנים הם גועל נפש.

באופן אירוני, למרות שאני מסכים איתך על תשעים ותשעה אחוזים מהדעות שאת מציגה בספר, התוצאה של הקריאה היא דחף מוזר להזדהות עם "הרעים". לא חבל?

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על שירו של הלב