ספר עוצמתי שמצליח לנגן על מתרי הלב ולכוונן את פעימותיו. האם הלב שלנו שר? שאלתם את עצמכם פעם?
אם שואלים אותי - אני חושבת שכן... רק אנחנו שומעים את המנגינה הזו...האנשים שמסביבנו יחושו בשינוי, בחיוך, בהבעת פנים, אך לא ידעו מאיפה זה בא...
מאוד אהבתי את הרעיון המקורי של צירוף פסקול שמעניק קול לזואי - הגיבורה שלנו, שבהמשך אכתוב עליה.
תחילת העלילה במות האב של זואי. האב נפטר מדום לב בעת כיסוח הדשא בבית. אין טראומה יותר קשה מזו, לילדה בת שבע לראות כיצד האב מתמוטט, לנגד עיניה כשבר כלי מדום לב.
ימים רבים לאחר האירוע, זואי האשימה את עצמה באובדן האב. למה? משום שאביה רצה לצאת לטיול רכיבה עם אופניים באותו יום, אך זואי סירבה וביקשה לדחות את הטיול כי רצתה להמשיך לשחק עם סנדי הבובה. אולי אם לא היתה מתנגדת לבקשתו של אביה, ייתכן והוא לא היה מת בגיל 42 ואולי, אם לא היתה מקבלת את סנדי כמתנת יום הולדת ומשגיחה על אביה אז.... (ביום שאביה התמוטט, זואי בת השבע החליטה לקבור את בובתה סנדי).
זואי "הבוגרת" מתמסרת לקריירה כמטפלת במוזיקה, שעל פי מחקרים שבסריקות מוח הוכיחו שהמוסיקה המתנגנת מגרה את הזיכרון ולראיה: "חולים בשיטיון עדיין זוכרים שירים מעברם".
(מזכיר לי ראיון שקראתי בזמנו עם הבת של יפה ירקוני ז"ל שחלתה באלצהיימר, היא סיפרה שבכל פעם שבאה לבקר את יפה ירקוני, יפה נמצאה מתופפת ומתנועעת למקצב התיפוף, אך את ביתה ונכדיה לא זיהתה...עצוב וכואב... מחלה נוראית וקשה הן לחולה והן לסועדים אותו).
זואי נישאת למקס ומתכננת "חיים חדשים" (תרתי משמע) אבל .... על זה נאמר: "האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק".
כל הניסיונות להביא ילד לעולם כשלו. הפריות החוץ גופיות כושלות וזואי בכל זאת מתעקשת ללדת ילד למרות שניסיון נוסף עלול לגרום לה ..... אחרי כל כך הרבה כישלונות, מקס מתנגד לניסיון נוסף ומבקש לפרק את "החבילה".
(מקס סבל ממחלה גנטית וסוג של עקרות גברית וזוגי סבלה מתסמונת השחלות הפוליציבסטיות, ללא מחזור וביוץ תקינים, ובהמשך לקרישות יתר שכל הריון מחמיר את המחלה).
ציטוט עמוד 56: "את רוצה מערכת יחסים עם הזרע שלי. זה... התינוק הזה... הוא נעשה הרבה יותר גדול משנינו. אנחנו כבר אפילו לא יחד בעניין הזה. זה רק את והתינוק שאנחנו לא יכולים להוליד כנראה, וככל שזה נעשה קשה יותר, ככה זה תופס יותר אוויר בחדר, זואי. לא נשאר מקום בשבילי".



מקס עובר להתגורר אצל אחיו וגיסתו ותוך כדי הסיפור אנחנו למדים על עברו. מקס הפסיק את לימודיו, התחבר "לטיפה המרה" והיה חברו הנאמן של "הבקבוק". בעזרת אחיו-ריד הוא פונה לטיפול בסדנה לאלכוהוליסטים והופך להיות מעצב גינות -גנן. תחביבו של מקס- "גלישה בגלים".
לאחר הגירושין זואי מתחברת לונסה-חברת ילדות, מתחתנת עם ונסה וממשיכה לטפל בחולים בעזרת המוסיקה. לעומתה מקס ממשיך להתגורר אצל ריד וגיסתו לידי. עובד כגנן, פה ושם לוגם מהטיפה המרה, מתחבר לכנסיה ויוצר לעצמו שיגרה בצל "האח המוצלח".
לימים, זואי מחליטה להשתמש באותם עוברים מוקפאים ואז, מתחיל הסיפור לקבל "תאוצה" החל מבית המשפט, תחקורים לא נעימים בבית הדין והתייחסות החברה לסיטואציה.
בספר הנוכחי גו'די פיקו מפנה את הזרקורים לנקודה מעניינת: מאז ומתמיד כאשר אישה כשלה בהריונותיה ליבנו נכמר "עליה" ולא "עליו". למה? מדוע אנחנו לא חושבים שגם "הוא" עובר תהליך של כשלון...נכון "היא" מקבלת את הטיפולים ההורמונאליים, עושה את כל הבדיקות המתישות ונוטלת חלק פיזי בתהליך, לעומת הגבר שחלקו הפיזי מינימאלי. אז מה? לו אין רגשות? נקודה למחשבה...
תוך כדי קריאה עולות שאלות מסקרנות ומעניינות: האם ילדים הם עוגן להורות? מה קורה עם עוברים מוקפאים אחרי הגירושין של בני הזוג? למי הזכות להשתמש בעוברים מוקפאים אלה? האם עוברים מוקפאים הם חלק מרכוש שיש לחלקו במסגרת הסכם הגירושין? האם מותר לבעל לשעבר, לגזול מגרושתו את ההזדמנות לגדל ילד ולממש את האמהות?
הרבה רגש, הרהורים ומחשבות יש בסיפור הזה. למה אנשים לא יוצאים מהארון בגיל העשרה? מה מונע מהם לעשות זאת אז? האם הקהילות ההומוסקסואליות והלסביות מבקשים לעצמם זכויות יתר עקב חריגותם מהחברה? מי החליט שהם חריגים בכלל? האם יש הסבר לכך למה החברה הופכת את ההומואים והלסביות לחטיפי רכילות להמונים.
"אמריקה" - הארץ הנחשבת למתקדמת ביותר בעולם לא מקבלת את הזוגות החד-מיניים. מסלול המכשולים של הזוגות החד מיניים הוא ארוך וקשה. (כמעט בכל העולם למעט מספר מקומות מועט).
הספר מחולק ל-10 פרקים כאשר כל פרק מתחבר לדמות ורצועת שיר בפסקול. הדמויות הראשיות: זואי, מקס וונסה. תוך כדי הסיפור מצטרף שם נוסף, לוסי-נערה אובדנית מטופלת של זואי. לכל דמות יש את נקודת המבט לסיטואציה המרכזית של הסיפור.
הליבה והדמות הראשית של הסיפור הינה "זואי". זואי היא גלגל התנופה שמניע את כל הדמויות: וונסה, מקס, יחסיה עם האם ודמויות משניות נוספות.. ריד, לידי ולוסי...
טעימות קלות:
ציטוט עמוד 118: "יש כל כך הרבה דברים שאני לא מאמינה להם. שאנשים ראוים למה שהם מקבלים, לטוב ולרע. שיום יבוא ואחיה בעולם שבו אנשים נשפטים על סמך מה שהם עושים ולא על סמך מה שהם. שסוף טוב לא כרוך במקריות".
ציטוט עמוד 121: "היא מוחה את עיניה בממחטה. "אני לא קולטת את זה. אני לא אדם רע," אומרת זואי. ופיה מתעוות. "אני מנסה להיות נחמדה, ואני מכינה קומפוסט ואני נותנת כסף לחסרי בית. אני אומרת בבקשה ותודה ומשתמשת בחוט דנטאלי כל יום ומתנדבת בבית תמחוי בחג ההודיה. אני עובדת עם אנשים שיש להם אלצהיימר ודיכאון וכאלה שיש להם צלקות לכל החיים ומנסה להכניס קצת אור ליומיום שלהם, דבר אחד קטן שיקחו איתם". היא מביטה אלי. "ומה אני מקבלת? עקרות. הפלה. תינוק מת. תסחיף מזוין. גירושים".
ציטוט עמוד 198: "ילדים קטנים לא נולדים עליזים-הם נעשים עליזים בגלל אימהות שחונקות אותם או שנסמכות עליהם שיספקו את צורכיהן הרגשיים: או בגלל אבות מרוחקים מדי-מה שמוביל ילד למצוא קבלה גברית בדרך אחרת, לא נכונה. בדומה, ילדות שהאימהות שלהן מרוחקות מדי לא זוכות לראות את המודל הנחוץ לפיתוח נשיות: והאבות שהן בדרך כלל לא נמצאים".
ציטוט עמוד 279: "את לא אבודה. את זקוקה לעזרה. יש הבדל גדול.".
התמונה שנבחרה על גבי הכריכה מקסימה. צילום של אישה שפוסעת לעבר ההרים, האופק והעתיד החדש... רק שלכל העתיד הזה מצטרף גם כלי הנגינה. סמל של "העבר" שליווה אותה תמיד וילווה אותה גם אחרי החיים החדשים שלה ושל...
לסיכום אסיים בציטוט עמוד 27: "העבר לא יותר מקרש קפיצה לעתיד"...
ספר נהדר, קולח, מסקרן ומעורר שאלות לא פשוטות כמו תמיד, כמו כל ספריה של גו'די פיקו.
מומלץ בחום.
לי יניני

הכמיהה להיות אמא, הכמיהה להיות הורים קיימת אצל כולנו יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות, יש כאלה שזה מגיע בקלות ויש כאלה כמו זואי ומקס שהצטרכו לעבור טיפולים, זריקות, שאיבות, החזרות בהפריה חוץ גופית וכל זה כדי לחוות את החוויה ולהפוך להורים.
יש כאלה שעוברים את זה יחד ומצליחים גם להישאר ביחד, להוליד יחד תינוק ומאידך יש את אלה שלא מצליחים להוליד ומפרקים את החבילה.
אחרי שנים של ניסיונות גם מקס וזואי פרקו את החבילה ופנו לדרך חדשה ונפרדת.
מקס מצא את ישו וזואי מצאה את ונסה...
מקס בחר את הפתרון הקל, להיתלות בדת ולחפש פתרונות בתפילות ובכתבים.
זואי בחרה באשה להמשיך ביחד לחיים משותפים.
לאחר הגירושים נשארו 3 עוברים מוקפאים וכאן מתחיל מירוץ נוסף להורות, מי יגיע אליו קודם? זואי או מקס?
איך מתייחסת החברה ו-הכנסיה להומואים וללסביות? למי מגיע להיות הורה? לאבא ואמא או לשתי אימהות?
מי חי בשקר מקס או זואי?
חכו לסוף המפתיע.

ספר מקסים ונוגע ללב, גודי פיקו מצליחה לשזור סיפור יוצא דופן על משפחה שונה בהצלחה רבה, לאורך כל הספר יש תחושה של חיבור לדמויות, הרגשתי שאני ממש מתחברת לעלילה ונהנת מכל רגע עד סופו.
מומלץ.

שירו של הלב, ג’ודי פיקו, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 480 עמודים

“אנשים מותנים לראות גברים מחזיקים אקדחים, אבל לא גברים מחזיקים ידיים”

ג’ודי פיקו היא מחברת רבי מכר רבים, ביניהם “השומרת אחותי”, שאף עובד לסרט מצליח, ומרבה לעסוק בענייני מוסר ומשפחה בדרכה הייחודית.

ב”שירו של הלב”, זואי ומקס, זוג נשוי, מנסים להביא ילד לעולם. לשניהם בעיות פוריות ושניהם נלחמים בהן, אולם ללא הצלחה. לאחר טיפולי פוריות רבים, הפלות ואובדן עובר נשארים שלושה עוברים מוקפאים ובני הזוג מתגרשים. טיפולי פוריות אף פעם אינם קלים אולם קל להתחבר לאישה ולסבלה בעוד בספר אפשר לראות את קושיו של הצד השני, של הגבר. התסכול, הכאב על זוגתו, התחושה כאילו ננטש בצד. נוטים לדבר מעט על כך וזוהי קרן אור בחשכה לראות גם את הצד השני.

בעקבות האבדן והגירושים מקס מתמכר לטיפה המרה ולאחר תאונת דרכים מוצא עצמו בלב לבה של הכנסייה, הופך לאדם מאמין, נתמך על ידי אחיו ומביט בערגה על גיסתו. זואי לעומתו משקמת אט אט את חייה ואליהם נכנסת ונסה, מי שהייתה חברתה, שהופכת להיות אהובתה ובת זוגתה לחיים. זואי כבר לא תוכל ללדת. אחיו של מקס ואשתו מתקשים אף הם בהבאת ילדים לעולם. שלושה עוברים קפואים יכולים לשנות את חייהם של כל אחד ואחת מהם.

ברקע המחלוקת המשפטית על העוברים המוקפאים אנו נחשפים לכיעור וליופי כאחד. הכיעור מגיע בדמות הדת הקיצונית. אין רע בדת, בשום דת. להיפך, היא דבר יפה ומלמד. אולם כשהדת מגיעה בצורתה הקיצונית, זו הגורמת שנאה, זו שלא מקבלת את האחר, זו הפועלת בצורה מניפולטיבית הרי שהיא גורמת לריחוק, לניכור ולשנאה. לזה אנו נחשפים כשהכומר (בשם הכנסייה שאינה תומכת כמובן בלסביות ובהומוסקסואלים) מפעיל לחץ, מניפולציות ואף שקרים – הכול כדי למנוע מזואי ומוונסה להפוך לאימהות. קל בצורה זו לשנוא את הדת וזו נקודה רגישה בה יש לשים לב שהתנהגותו של הכומר אינה חזות הכול.

היופי מגיע בצורת האהבה, הבנה ומוזיקה. אהבתן של זואי וונסה היא אהבה בשלה כזו שמוצאים פעם בחיים ויש בה משהו שונה, משהו אחר, משהו שכל כך חשוב שיהיה חלק מחיינו. יפה גם אהבתה של אמה של זואי המקבלת את בתה ונלחמת יחד איתה יד ביד.

וברקע מוזיקה. זואי שבמקצועה היא מטפלת במוזיקה, מנעימה את זמנם של חולים סופניים, של נפגעי כוויות ושל ילדים ונערים המתקשים ביומיום. היא עושה זאת במסירות אין קץ ובסבלנות מעוררת השראה. וכך בשילוב כמעט בלתי אפשרי מתנהל המשפט על העוברים, וחושף מאבק מכוער בין בני משפחה, הכולל אהבת נשים, אהבת גבר לאישה ואהבת אם לבתה.

זואי מקבלת בשורה שתשנה את חייה ומחליטה לקבל החלטה שתשנה אף היא את חייה. מקס, מי שהיה בעלה, מקבל אף הוא בשורה לה חיכה במשך כל המשפט, וברגע של אנושיות מופלאה מקבל אף הוא החלטה משנת חיים. ההחלטה הזו באה מתוך לבו, מתוך האנושיות שבו. החלטתו מלמדת אותנו שלא חשוב כמה ילחצו עלינו, כמה הדת תטיף לנו, ברגע האמת אנו פועלים עם הלב.

“שירו של הלב” הוא ספר עם שיר נוגה וכואב ועם מנגינה עליזה ומלאת חיים. ספר שמחזיק את הקורא במתח, בחשש ובתקווה לכל אורכו.

האתגר האהוב של ג'ודי פיקו הוא להראות לנו שמה שפשוט הוא לא כל כך פשוט. בספר הזה היא פספסה בגדול.
יש לה ספרים שבהם היא מראה לנו את מה שעובר בראש של הרוצח (19 דקות, ההסכם); יש לה ספרים שבהם היא מציגה את התחושות הכי נוראות שאפשר כלפי בני משפחה (זהירות שביר, שומרת אחותי).
ליד כל זה, קצת מוזר לי שבספר הזה היא בחרה עמדה באופן מאוד ברור: הלסביות הן הטובות (אין לי בעיה עם זה), הקתולים הם הרעים. אוהו! איפה התחביב? אם לרצח יכולה להיות הצדקה, גם להתנגדות דתית לזוגיות חד מינית אפשר למצוא כזאת. באופן טבעי הדמויות "הרעות" של הספר שטוחות מאוד (להוציא את החוזר בתשובה, מקס, שלבסוף ~ ספוילר ~ אכן יחזור בו וישתף פעלוה עם הטובים, שכמובן מנצחים, כי סוף הטוב לנצח, באנו חושך לגרש).
לולא היתה זאת ג'ודי פיקו לא הייתי מתרגז אפילו, כי ונסה וזואי הן דמויות מעולות בעיני, והעלילה בסדר - קצת יותר מדי אקשן - ובגדול גם אצלי הומופובים הם הרעים. אבל, ג'ודי, אם פיטר יוטון מ"19 דקות" הוא לא רק רוצח אלא גם קורבן, ואת אפילו רוצה שנחבב אותו - הייתי מצפה שתעשי משהו דומה גם לאחיו הגדול של מקס או לכומר שלו. אחרי הכל את כל כך אוהבת את הקטעים האפורים - אף אחד לא יוכל להכריע בשאלה שאציב לפניכם - טוב, בספר הזה אין שום שאלה. הטובים הם טובים לגמרי, הרעים הם רעים לגמרי, השמרנים הם גועל נפש.

באופן אירוני, למרות שאני מסכים איתך על תשעים ותשעה אחוזים מהדעות שאת מציגה בספר, התוצאה של הקריאה היא דחף מוזר להזדהות עם "הרעים". לא חבל?

הספר כמו האחרים של הסופרת, הספר מעניין מרתק סוחף ועיקר האקשן והמתח מתחיל אחרי יותר מחצי ספר כך שכדאי להיות סבלני ולהמשיך בקריאה.

ספר אחד המדהימים ,ג'ודי פיקו מצליחה לרגש אותי כל פעם מחדש !!