ביקורת ספרותית על שירו של הלב מאת ג'ודי פיקו
ספר מעולה

---

ספר עוצמתי שמצליח לנגן על מתרי הלב ולכוונן את פעימותיו. האם הלב שלנו שר? שאלתם את עצמכם פעם?
אם שואלים אותי - אני חושבת שכן... רק אנחנו שומעים את המנגינה הזו...האנשים שמסביבנו יחושו בשינוי, בחיוך, בהבעת פנים, אך לא ידעו מאיפה זה בא...
מאוד אהבתי את הרעיון המקורי של צירוף פסקול שמעניק קול לזואי - הגיבורה שלנו, שבהמשך אכתוב עליה.
תחילת העלילה במות האב של זואי. האב נפטר מדום לב בעת כיסוח הדשא בבית. אין טראומה יותר קשה מזו, לילדה בת שבע לראות כיצד האב מתמוטט, לנגד עיניה כשבר כלי מדום לב.
ימים רבים לאחר האירוע, זואי האשימה את עצמה באובדן האב. למה? משום שאביה רצה לצאת לטיול רכיבה עם אופניים באותו יום, אך זואי סירבה וביקשה לדחות את הטיול כי רצתה להמשיך לשחק עם סנדי הבובה. אולי אם לא היתה מתנגדת לבקשתו של אביה, ייתכן והוא לא היה מת בגיל 42 ואולי, אם לא היתה מקבלת את סנדי כמתנת יום הולדת ומשגיחה על אביה אז.... (ביום שאביה התמוטט, זואי בת השבע החליטה לקבור את בובתה סנדי).
זואי "הבוגרת" מתמסרת לקריירה כמטפלת במוזיקה, שעל פי מחקרים שבסריקות מוח הוכיחו שהמוסיקה המתנגנת מגרה את הזיכרון ולראיה: "חולים בשיטיון עדיין זוכרים שירים מעברם".
(מזכיר לי ראיון שקראתי בזמנו עם הבת של יפה ירקוני ז"ל שחלתה באלצהיימר, היא סיפרה שבכל פעם שבאה לבקר את יפה ירקוני, יפה נמצאה מתופפת ומתנועעת למקצב התיפוף, אך את ביתה ונכדיה לא זיהתה...עצוב וכואב... מחלה נוראית וקשה הן לחולה והן לסועדים אותו).
זואי נישאת למקס ומתכננת "חיים חדשים" (תרתי משמע) אבל .... על זה נאמר: "האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק".
כל הניסיונות להביא ילד לעולם כשלו. הפריות החוץ גופיות כושלות וזואי בכל זאת מתעקשת ללדת ילד למרות שניסיון נוסף עלול לגרום לה ..... אחרי כל כך הרבה כישלונות, מקס מתנגד לניסיון נוסף ומבקש לפרק את "החבילה".
(מקס סבל ממחלה גנטית וסוג של עקרות גברית וזוגי סבלה מתסמונת השחלות הפוליציבסטיות, ללא מחזור וביוץ תקינים, ובהמשך לקרישות יתר שכל הריון מחמיר את המחלה).
ציטוט עמוד 56: "את רוצה מערכת יחסים עם הזרע שלי. זה... התינוק הזה... הוא נעשה הרבה יותר גדול משנינו. אנחנו כבר אפילו לא יחד בעניין הזה. זה רק את והתינוק שאנחנו לא יכולים להוליד כנראה, וככל שזה נעשה קשה יותר, ככה זה תופס יותר אוויר בחדר, זואי. לא נשאר מקום בשבילי".



מקס עובר להתגורר אצל אחיו וגיסתו ותוך כדי הסיפור אנחנו למדים על עברו. מקס הפסיק את לימודיו, התחבר "לטיפה המרה" והיה חברו הנאמן של "הבקבוק". בעזרת אחיו-ריד הוא פונה לטיפול בסדנה לאלכוהוליסטים והופך להיות מעצב גינות -גנן. תחביבו של מקס- "גלישה בגלים".
לאחר הגירושין זואי מתחברת לונסה-חברת ילדות, מתחתנת עם ונסה וממשיכה לטפל בחולים בעזרת המוסיקה. לעומתה מקס ממשיך להתגורר אצל ריד וגיסתו לידי. עובד כגנן, פה ושם לוגם מהטיפה המרה, מתחבר לכנסיה ויוצר לעצמו שיגרה בצל "האח המוצלח".
לימים, זואי מחליטה להשתמש באותם עוברים מוקפאים ואז, מתחיל הסיפור לקבל "תאוצה" החל מבית המשפט, תחקורים לא נעימים בבית הדין והתייחסות החברה לסיטואציה.
בספר הנוכחי גו'די פיקו מפנה את הזרקורים לנקודה מעניינת: מאז ומתמיד כאשר אישה כשלה בהריונותיה ליבנו נכמר "עליה" ולא "עליו". למה? מדוע אנחנו לא חושבים שגם "הוא" עובר תהליך של כשלון...נכון "היא" מקבלת את הטיפולים ההורמונאליים, עושה את כל הבדיקות המתישות ונוטלת חלק פיזי בתהליך, לעומת הגבר שחלקו הפיזי מינימאלי. אז מה? לו אין רגשות? נקודה למחשבה...
תוך כדי קריאה עולות שאלות מסקרנות ומעניינות: האם ילדים הם עוגן להורות? מה קורה עם עוברים מוקפאים אחרי הגירושין של בני הזוג? למי הזכות להשתמש בעוברים מוקפאים אלה? האם עוברים מוקפאים הם חלק מרכוש שיש לחלקו במסגרת הסכם הגירושין? האם מותר לבעל לשעבר, לגזול מגרושתו את ההזדמנות לגדל ילד ולממש את האמהות?
הרבה רגש, הרהורים ומחשבות יש בסיפור הזה. למה אנשים לא יוצאים מהארון בגיל העשרה? מה מונע מהם לעשות זאת אז? האם הקהילות ההומוסקסואליות והלסביות מבקשים לעצמם זכויות יתר עקב חריגותם מהחברה? מי החליט שהם חריגים בכלל? האם יש הסבר לכך למה החברה הופכת את ההומואים והלסביות לחטיפי רכילות להמונים.
"אמריקה" - הארץ הנחשבת למתקדמת ביותר בעולם לא מקבלת את הזוגות החד-מיניים. מסלול המכשולים של הזוגות החד מיניים הוא ארוך וקשה. (כמעט בכל העולם למעט מספר מקומות מועט).
הספר מחולק ל-10 פרקים כאשר כל פרק מתחבר לדמות ורצועת שיר בפסקול. הדמויות הראשיות: זואי, מקס וונסה. תוך כדי הסיפור מצטרף שם נוסף, לוסי-נערה אובדנית מטופלת של זואי. לכל דמות יש את נקודת המבט לסיטואציה המרכזית של הסיפור.
הליבה והדמות הראשית של הסיפור הינה "זואי". זואי היא גלגל התנופה שמניע את כל הדמויות: וונסה, מקס, יחסיה עם האם ודמויות משניות נוספות.. ריד, לידי ולוסי...
טעימות קלות:
ציטוט עמוד 118: "יש כל כך הרבה דברים שאני לא מאמינה להם. שאנשים ראוים למה שהם מקבלים, לטוב ולרע. שיום יבוא ואחיה בעולם שבו אנשים נשפטים על סמך מה שהם עושים ולא על סמך מה שהם. שסוף טוב לא כרוך במקריות".
ציטוט עמוד 121: "היא מוחה את עיניה בממחטה. "אני לא קולטת את זה. אני לא אדם רע," אומרת זואי. ופיה מתעוות. "אני מנסה להיות נחמדה, ואני מכינה קומפוסט ואני נותנת כסף לחסרי בית. אני אומרת בבקשה ותודה ומשתמשת בחוט דנטאלי כל יום ומתנדבת בבית תמחוי בחג ההודיה. אני עובדת עם אנשים שיש להם אלצהיימר ודיכאון וכאלה שיש להם צלקות לכל החיים ומנסה להכניס קצת אור ליומיום שלהם, דבר אחד קטן שיקחו איתם". היא מביטה אלי. "ומה אני מקבלת? עקרות. הפלה. תינוק מת. תסחיף מזוין. גירושים".
ציטוט עמוד 198: "ילדים קטנים לא נולדים עליזים-הם נעשים עליזים בגלל אימהות שחונקות אותם או שנסמכות עליהם שיספקו את צורכיהן הרגשיים: או בגלל אבות מרוחקים מדי-מה שמוביל ילד למצוא קבלה גברית בדרך אחרת, לא נכונה. בדומה, ילדות שהאימהות שלהן מרוחקות מדי לא זוכות לראות את המודל הנחוץ לפיתוח נשיות: והאבות שהן בדרך כלל לא נמצאים".
ציטוט עמוד 279: "את לא אבודה. את זקוקה לעזרה. יש הבדל גדול.".
התמונה שנבחרה על גבי הכריכה מקסימה. צילום של אישה שפוסעת לעבר ההרים, האופק והעתיד החדש... רק שלכל העתיד הזה מצטרף גם כלי הנגינה. סמל של "העבר" שליווה אותה תמיד וילווה אותה גם אחרי החיים החדשים שלה ושל...
לסיכום אסיים בציטוט עמוד 27: "העבר לא יותר מקרש קפיצה לעתיד"...
ספר נהדר, קולח, מסקרן ומעורר שאלות לא פשוטות כמו תמיד, כמו כל ספריה של גו'די פיקו.
מומלץ בחום.
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על שירו של הלב