אלוהים! מלאך מכני סוף סוף בארכיון של סימניה!!! ואני הראשונה שכותבת עליו ביקורת!! ווהוו!!
אז מי שמכיר אותי או שקרא את אחת ההתפרצויות העצבניות שלי בפורום, יודע שאני באילת כרגע, או לפחות אמורה להיות. וכן, אני באילת. וכן, הבאתי את גארפילד הלפטופ. לא כי אני חסרת חיים, אלא כי אילת היא - מצטערת לרסק אשליות - עיר שוממת!
הטיילת סגורה בימים, אני שונאת בריכות, והבריכה שלנו במלון מלאה במיי קרח. אין בני נוער אפשריים לשיחה, כולם בני עשר ומטה או שבע עשרה (להערכתי) ומעלה. והכי עצוב, זה שהמלון הזה ענק ואין בו שום אנשים בטווח הגיל שלי, כאילו דילגו עליי.
או שאולי יש והם נראים גדולים מידי, או קטנים מידי, או פקצתיים או ערסיים מידי.
בהפלגות היפהפיות השמש על המים, על הבניינים, מאירה כל דבר באור יפהפה, ומטגנת אותי כמו שניצל. לא ממש בא לי על זה.
עברתי הרפתקאת כדור מזוויעה שכמעט הרגה אותי - לא תודה.
אני אוהבת להסתובב בטיילת בלילות, אבל אמא החליטה שאנחנו לא הולכים לטיילת עד סוף היום האחרון שלנו פה D: אז שאני אפילו לא יכולה לפזול לכיוון ספרים או לכיוון של שפיות כלשהי.
מועדוני ילדים, נוער, ולובי של מלון - אין כלום. שום דבר לעשות. בוהוווווווווו :'(
וחוץ מזה, האפשרות היחידה שאפשר להעביר בה זמן במלון הזה זה לטחון כל היום (אמא נועצת בי מבט רצחני שאני פוזלת לכיוון מזון ביניים), או להתעמל (לא בא בחשבון), או למצוא איזה מכשיר טכנולוגי ולהיאחז בו חזק, אז הנה אני.
אז את מלאך מכני קראתי בתור ספר ראשון בין השלושה בעסקת חליפין של ג'ן ושלי, ו-וואו, הרווחתי בגדול.
אני אנצל את הרגע הזה כדי להתנצל (שוב) שלקחו אותי לאילת ולא הספקתי להחזיר לך את הספר לפני החגים. סליחה!
קסנדרה קלייר חוזרת, ובגדול.
אם יש משהו שאני ממש אוהבת בסופרת הזאת, זה שכשהיא משתפרת, היא שומרת על הצלחה. כל ספר שלה מותח ומרגש. וכל מערכת יחסים שלה, למרות שהיא רגילה למשולשי אהבה, שומרת על ריגוש.
הכתיבה שלה קולחת כתמיד, הרעיון מקסים, והדמויות בנויות מושלם. הסוף לא תמיד טוב, ותמיד מותח, מצמרר, וקורע לב בהמתנה לספר השני.
יש לסופרת הזאת משהו מיוחד. ממש מיוחד. יש סופרים מועטים (ארבעה או חמישה) שאני באמת ובתמים מעריצה, והיא אחת מהם.
שוב קסנדרה קלייר פותחת בסיפור רצחני, יפהפה, וסוחף, היישר לתוך דפי הספר. הכתיבה שלה סוחפת מהרגע הראשון, ואתה אוהב את הדמויות כל כך. כל דמות היא האהובה עליך, למרות הפגמים.
הספרים שלה פשוט שובים אותך.
העלילה מגוללת את סיפורה של טסה, בשנים מוקדמות בהן עדיין משתמשים בכרכרות ושמלות מפוארות הן שיא האופנה. הרבה יותר לפני אירועי הטרילוגייה הקודמת. טסה היא יצור מיוחד. איננה בן אדם. פותחים בפניה כוחות מדהימים שהיא יכולה להשתמש בהם, ואף אחד לא יודע למה, או איך ומאיפה; כי לא ידוע אם אחד ההורים שלה הוא על טבעי או לא.
בדרך מיוחדת היא פוגשת בבני הנפילים. ומשם הם פותחים בחיפושים אחרי אחיה, שנעלם בדרך מסתורית. וכנראה הפיתרון לתעלומה מסתורית ומסובכת שמסכנת לא מעט אנשים.
אז פה אין את קליירי, אין ג'ייס, או סימון. אין את אלק או את איזבל. והספר הזה לא מוצף באבל שנזרע בספר השלישי של הטרילוגיה הקודמת. אבל הספר הזה... וואו.
לעזאזל, הספר הזה מושלם בכל דרך שהיא.
הוא מרתק, מדהים, יפהפה, מעולה. הכתיבה קולחת, העלילה גאונית, הדמויות מושלמות עם חסרונות באישיות.
הכל כל כך אמיתי.
ואתם יודעים, אם היה באמת משהו אחד שהייתי רוצה להיות בספרים, זה ציידת צללים. זה אחד הדברים הכי מגניבים שיש בספרות!
אה. ועוד משהו. זאת לא הערה, אלא קיטור שכולל ספויילרים. הנה, הזהרתי!
לעזאזל לעזאזל לעזאזל לעזאזלללללללללל וויל, למה אתה אידיוט?! וכזה מושלם?? ~
בוהווווו למה?? :'( הייתם יכולים להיות אחד הזוגות המושלמים!! למה לדחות אותה ככה?? למה להיות כזה מניאק!?!?!?!!!!!!
אני אבכה לעד :'(
:'((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((
ו
בוהוהוהוהוהוהוהווהוהוו, למה??
סוף ספויילרים
קסנדרה קלייר מכה שוב. והיא גאון מהלך. אני מעריצה אותה.
ואגב, זאת עוד אפשרות לפתוח את הסדרה הזאת, גם אם קראתם את הקודמת וגם אם לא, ולהתחיל לקרוא! אני ממליצה על זה בחום.
