אלוהים! מלאך מכני סוף סוף בארכיון של סימניה!!! ואני הראשונה שכותבת עליו ביקורת!! ווהוו!!
אז מי שמכיר אותי או שקרא את אחת ההתפרצויות העצבניות שלי בפורום, יודע שאני באילת כרגע, או לפחות אמורה להיות. וכן, אני באילת. וכן, הבאתי את גארפילד הלפטופ. לא כי אני חסרת חיים, אלא כי אילת היא - מצטערת לרסק אשליות - עיר שוממת!
הטיילת סגורה בימים, אני שונאת בריכות, והבריכה שלנו במלון מלאה במיי קרח. אין בני נוער אפשריים לשיחה, כולם בני עשר ומטה או שבע עשרה (להערכתי) ומעלה. והכי עצוב, זה שהמלון הזה ענק ואין בו שום אנשים בטווח הגיל שלי, כאילו דילגו עליי.
או שאולי יש והם נראים גדולים מידי, או קטנים מידי, או פקצתיים או ערסיים מידי.
בהפלגות היפהפיות השמש על המים, על הבניינים, מאירה כל דבר באור יפהפה, ומטגנת אותי כמו שניצל. לא ממש בא לי על זה.
עברתי הרפתקאת כדור מזוויעה שכמעט הרגה אותי - לא תודה.
אני אוהבת להסתובב בטיילת בלילות, אבל אמא החליטה שאנחנו לא הולכים לטיילת עד סוף היום האחרון שלנו פה D: אז שאני אפילו לא יכולה לפזול לכיוון ספרים או לכיוון של שפיות כלשהי.
מועדוני ילדים, נוער, ולובי של מלון - אין כלום. שום דבר לעשות. בוהוווווווווו :'(
וחוץ מזה, האפשרות היחידה שאפשר להעביר בה זמן במלון הזה זה לטחון כל היום (אמא נועצת בי מבט רצחני שאני פוזלת לכיוון מזון ביניים), או להתעמל (לא בא בחשבון), או למצוא איזה מכשיר טכנולוגי ולהיאחז בו חזק, אז הנה אני.

אז את מלאך מכני קראתי בתור ספר ראשון בין השלושה בעסקת חליפין של ג'ן ושלי, ו-וואו, הרווחתי בגדול.
אני אנצל את הרגע הזה כדי להתנצל (שוב) שלקחו אותי לאילת ולא הספקתי להחזיר לך את הספר לפני החגים. סליחה!

קסנדרה קלייר חוזרת, ובגדול.
אם יש משהו שאני ממש אוהבת בסופרת הזאת, זה שכשהיא משתפרת, היא שומרת על הצלחה. כל ספר שלה מותח ומרגש. וכל מערכת יחסים שלה, למרות שהיא רגילה למשולשי אהבה, שומרת על ריגוש.
הכתיבה שלה קולחת כתמיד, הרעיון מקסים, והדמויות בנויות מושלם. הסוף לא תמיד טוב, ותמיד מותח, מצמרר, וקורע לב בהמתנה לספר השני.
יש לסופרת הזאת משהו מיוחד. ממש מיוחד. יש סופרים מועטים (ארבעה או חמישה) שאני באמת ובתמים מעריצה, והיא אחת מהם.

שוב קסנדרה קלייר פותחת בסיפור רצחני, יפהפה, וסוחף, היישר לתוך דפי הספר. הכתיבה שלה סוחפת מהרגע הראשון, ואתה אוהב את הדמויות כל כך. כל דמות היא האהובה עליך, למרות הפגמים.
הספרים שלה פשוט שובים אותך.
העלילה מגוללת את סיפורה של טסה, בשנים מוקדמות בהן עדיין משתמשים בכרכרות ושמלות מפוארות הן שיא האופנה. הרבה יותר לפני אירועי הטרילוגייה הקודמת. טסה היא יצור מיוחד. איננה בן אדם. פותחים בפניה כוחות מדהימים שהיא יכולה להשתמש בהם, ואף אחד לא יודע למה, או איך ומאיפה; כי לא ידוע אם אחד ההורים שלה הוא על טבעי או לא.
בדרך מיוחדת היא פוגשת בבני הנפילים. ומשם הם פותחים בחיפושים אחרי אחיה, שנעלם בדרך מסתורית. וכנראה הפיתרון לתעלומה מסתורית ומסובכת שמסכנת לא מעט אנשים.

אז פה אין את קליירי, אין ג'ייס, או סימון. אין את אלק או את איזבל. והספר הזה לא מוצף באבל שנזרע בספר השלישי של הטרילוגיה הקודמת. אבל הספר הזה... וואו.
לעזאזל, הספר הזה מושלם בכל דרך שהיא.
הוא מרתק, מדהים, יפהפה, מעולה. הכתיבה קולחת, העלילה גאונית, הדמויות מושלמות עם חסרונות באישיות.
הכל כל כך אמיתי.
ואתם יודעים, אם היה באמת משהו אחד שהייתי רוצה להיות בספרים, זה ציידת צללים. זה אחד הדברים הכי מגניבים שיש בספרות!

אה. ועוד משהו. זאת לא הערה, אלא קיטור שכולל ספויילרים. הנה, הזהרתי!
לעזאזל לעזאזל לעזאזל לעזאזלללללללללל וויל, למה אתה אידיוט?! וכזה מושלם?? ~
בוהווווו למה?? :'( הייתם יכולים להיות אחד הזוגות המושלמים!! למה לדחות אותה ככה?? למה להיות כזה מניאק!?!?!?!!!!!!
אני אבכה לעד :'(
:'((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((
ו
בוהוהוהוהוהוהוהווהוהוו, למה??
סוף ספויילרים

קסנדרה קלייר מכה שוב. והיא גאון מהלך. אני מעריצה אותה.
ואגב, זאת עוד אפשרות לפתוח את הסדרה הזאת, גם אם קראתם את הקודמת וגם אם לא, ולהתחיל לקרוא! אני ממליצה על זה בחום.

שלוש אותיות קפצו לי לראש אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הזה לראשונה.
שלוש אותיות- באנגלית- שנראות הכי טוב עם ה- caps lock פועל...
שלוש אותיות שיוצרות משפט מפורסם למדי ולא חינוכי בצורה יוצאת דופן- WTF
כן, זו קסנדרה קלייר.
כן, היא מדהימה.
כן- היא סופרת משובחת שאני לא מהססת לקנות את הספרים שלה "על בליינד" בלי אפילו לתהות על מה מסופר.
כן, הדמויות שלה מככבות אצלי בראש הרשימה של- "את-מי-הכי-היתי-רוצה-לפגוש-במציאות" (אני מודה, אשכרה יש לי רשימה כזו...)

אבל-
הספר לא מסתדר לי איכשהו...
הדמויות מדהימות, הסיפור נהדר, הכתיבה מהממת ומשעשעת בדיוק כמו שצריך, אך לכל אורך הקריאה לא הצלחתי להתנער מהתחושה שמדובר באיזשהו חיקוי משונה לספרי "עיר של מה-שזה-לא-יהיה" שאהבתי מאוד.
חבל לי :\
ובכל זאת, הספר מדהים ומומלץ בחום- כן, אני יודעת, יש לי פיצולי אישיות קשים לפעמים.
אהבתי אותו יותר בקריאה שנייה... ^_^

חג הפסח הגיע, או במילים אחרות.. מבצע גדול בסטימצקי הגיע!
אז בתחילת החופשה הלכתי עם אחי הקטן לסטימצקי, ובזכות המבצע המופלא קניתי את מלאך מכני,
וספר לנטוטו היקרה שחגגה יום הולדת.
עוד לפני שהתחלתי לקרוא אותו, מיהרתי להשוויץ לכולם (אהמאנג'לאהמ) שיש לי את הספר, אבל נדהמתי לגלות שלא רק לי יש אותו!
בכול מקרה, מיהרתי להתחיל לקרוא אותו.

היו לי ציפיות גבוהות מהספר, והוא בהחלט ענה עליהן.
טסה היא נערה שחיה בניו-יורק עם אחיה הגדול נייט. בעקבות כמה שינויים, היא עוברת ללונדון, בלי שום ידיעה על מה
שעומד לקרות לה.
כשהיא מגיעה ללונדון העלילה מתחילה להסתבך. תוך כמה שעות, אפילו דקות, מהרגע שהיא הגיעה ללונדון, היא נקלעת לצרה.
טסה נחשפת לעולם הקסם, המוכר גם מסדרת הספרים הקודמת של קסנדרה. מכשפים, ערפדים, שדים, ובני נפילים, הם חלק קטן
מהעולם המדהים שעליו לא ידעה.
הספר מלא בקרבות, רצח, דם, הרבה אקשן! יש רגעים מרגשים, יש רגעים מתסכלים.. ובקיצור, אפשר ממש להיכנס לתוך העלילה.

בתוך כול דמות, משנית או ראשית, יש עולם שלם. התכונות שלהם וסיפורי החיים של הדמויות, מוסיפים המון לספר.

וכאן מסתיימת הביקורת שלי, מקווה שתקראו! ^.^

למען האמת, כבר די הרבה זמן אני רוצה לכתוב ביקורת על הספר הזה. בכל פעם אני מתיישבת ליד המחשב, מתחילה, נקראת לאן שזה לא יהיה מאבדת את קו המחשבה ונאלצת להתחיל מחדש.
כן. די מבאס.
טוב, אז ככה. לכבוד פסח, לפני נצח בערך, קניתי לעצמי 2 ספרים חדשים, כדי שיהיה לי מה לקרוא בחופשה. למען האמת, פשוט רציתי את הספר תיכון לילה 2, אבל היה מבצע של 1+1 אז כבר בחרתי עוד אחד... מצטערת, ספר. עם כל הכבוד, אתה רק נספח.
כמו שכבר ברור לכולנו, חוץ מלאלה שאף פעם לא טורחים לקרוא את שם הסופר/ת (בערך שלושת רבעי מאוכלוסיית העולם...) את הספר הזה כתבה קסנדרה קלייר.
שוב, כדי להבהיר לאותם אנשים שאף פעם לא טורחים לקרוא את שם הסופר. קסנדרה קלייר זו האישה המדהימה שכתבה את הסדרה 'בני הנפילים'. יש לי דעה די ברורה לגביה. הכתיבה שלה מדהימה. תתווכחו על העלילות כמה שתרצו, אנשים. היא כותבת מעולה. אני יכולה לקרוא את הספרים שלה שוב ושוב בלי להשתעמם. (למען האמת, אני כבר עושה את זה...)
בקיצור, התחלתי לקרוא את הספר הזה בציפיות גבוהות (כי אני, כמו שכבר הבנתם, מסוג האנשים שקוראים את שם הסופר/ת), וכולן נענו.

הדמויות- מעולות. אף אחת מהן לא מושלמת או מעצבנת בטירוף (למרות שאפשר להתווכח על זה), כולן טבעיות ואמיתיות. כוכב אחד כבר.
העלילה- מרתקת. נשאבתי לתוך הסיפור!!! עוד כוכב.
הכתיבה- מדהימה. פשוט מדהים. מושלם!!!!!! 2 כוכבים נוספו!!!
וההרגשה שהייתה לי אחרי שסיימתי לקרוא משלימה את הכוכב האחרון... אני עדיין מרגישה ככה. כשיוצא הספר הבא אני דורשת שיעדכנו אותי מידית. הספר הזה עדיין מסתובב לי בראש ומעביר בי צמרמורת.

חוץ מזה, נקודת בונוס היא המשפט פתיחה.
"השד התפוצץ במטר של איכור וקרביים."
יותר טוב מזה?!

אוקיי. אני את דברי אמרתי. למה אתם עדיין קוראים את הביקורת שלי במקום את הספר- אין לי מושג.
ביי אנשים!

אם אויבך חושב שאתה רחוק- גרם לו לחשוב שאתה קרוב.
אם אויבך רגוע- תלחיץ אותו, ולהפך
~סון טסו~

אני קצת מתחילה להתרגש מהביקורת, לא היה לי בכלל זמן פנוי לשבת ברוגע ולקרוא בגלל כל המבחנים והמיצבים שיש לי השנה.

אבל, כשזה נוגע לאחת מהסופרות האהובות עליי קסנדרה קלייר אני מפנה זמן, פשוט ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו ולעשות עליו ביקורת.
אני חושבת שמצאתי עוד סדרה שתהיה במועדפים שלי השנה!

כשהייתי קטנה אהבתי נורא פנטזיה, ושלא תחשבו לא נכון אני עדיין אוהבת ומתעניינת בנושא אך הפסקתי קצת עם התחום לעקבות רומני נוער וספרי דרמה.\
כמו שאתם מבינים אהבתי את הספר מאוד...

אני ערכתי לעצמי נקודות דמיון בין סדרת בני הנפילים לבין טרילוגיית מכשירי התופת:
1).המכשף מגנס ביין והערפדה קמיל בלקורט נמצאים בשני הספרים.
2).בשני הספרים נערה מגלה במפתיע שהיא קשורה לעולמם של ציידי הצללים(או של יצורים מיסטיים אחרים).
3).בשני הספרים הנערה מתאהבת בצייד צללים חתיך אבל הם לא יכולים להיות ביחד בגלל סיבה כלשהי...
4). וויל וג'ייס...שניהם יהירים בטירוף וחמודים בטירוף ובמקרה שניהם במשפחת הרונדייל, צירוף מקרים אני שואלת??.

והמסקנה שקיבלו היא ששני הסדרות הן חוויות קריאה נהדרות לבני נוער.

אני ממליצה מאוד על הספר, אני בעצמי התאהבתי בוויל למרות שהוא לא עושה לטסה חיים קלים ואני קצת מרחמת עלייה אבל אני בטוחה שהיא תסתדר בסוף...אני יותר מקווה מבטוחה.

כל פעם שאני מתחילה ספר נוער אני מקווה מצד אחד שזה יהיה משהו שידהים אותי כמו ש"משחקי הרעב" הדהימו אותי, מצד שני אני חוששת שזו תהיה איזו שטות כמו "בית לילדים משונים" או איך שלא קוראים לזה. אז "מלאך מכני" היה משהו באמצע. מצד אחד אהבתי שהוא כתוב באנגלית יפה (יחסית לספרי נוער רבים) והוא מצליח להעביר את האווירה של לונדון האפרורית והמסתורית. מצד שני הוא קצת נמרח לי מדי. אני טועה אם זה בגלל שסופרת חתמה עם ההוצאה לאור על סדרה שלמה והיא שומרת ראיונות לספרים הבאים, אז היא קצת התקמצנה על האירועים בספר הזה.
חוץ מזה כל סיפורי הארפדים האלה כבר יוצאו לי מהאוזניים. אני מרחמת על הסופרים שכותבים בז'אנר הזה, הרי כבר כתבו על הכל. דרקונים, ילדים עם כוחות על, ארפדים, מחליפי צורות וכו' וכו', נורא קשה להמציא את הגלגל מחדש. כל הספרים די חוזרים על עצמם עם שינויים קטנים. בקיצור לא נסחפתי עם הסיפור וכבר באמצע הספר התחלתי לבדוק בחוסר סובלנות כמה נשאר בתקווה שכבר יגמר. לסיכום טוב לבני נוער, המבוגרים יותר עלולים להשתעמם.

נראה לי שאני הולכת להעלות בצורה משמעותית את הגיל הממוצע של כותבי (סליחה, כותבות) הסקירות על הספר הזה. ואם לא את הגיל, אז לפחות את סטיית התקן. ברוח הימים האלה, הנוראים, אני אתחיל בסדרת וידויים, ואחר כך תגיע הסקירה.
וידוי #1: קוראים לי נצחיה, אני בת ארבעים, ואני סטיית תקן. ספרים מסוימים מגיעים אלי הביתה רק מתוקף היותי אם לחמישה מתבגרים, ולא הייתי נוגעת בהם אילולי השממה הספרותית שהגיחה אל ביתי בחסות ימי החג.
וידוי #2: מבין הספרים שקראתי בחיי זהו ספר ראשון שיש בו ערפדים כדמויות מתפקדות. אין לי בעיה עם פנטזיות, ואני אפילו אוהבת את חלקם, אבל הרעיון הערפדי אינו מושך אותי לקריאה. ולא, לא קראתי את דמדומים.
וידוי #3: גם לא קראתי את הטרילוגיה הנערצת "עיר של XXXX". שמעתי על הרעש סביבה, אבל לא יצא לי לקרוא, וגם המתבגרים לא הביאו הביתה. כתוצאה, לספר הזה הגעתי נטולת כל ידע מוקדם באשר הוא.
וידוי #4: את סדרת "אמבר" של רוג'ר זילאזני קראתי לא לפי הסדר. לא מההתחלה לסוף, אלא סתם ככה בסדר אקראי. לקחתי ספר מהמדף וקראתי. אני לא חושבת שחווית הקריאה במקרה הזה היתה הופכת להיות קוהרנטית יותר אילו הייתי קוראת לפי הסדר.

כנ"ל כאן. מה עושה סופר שכותב ספר וזה מצליח לו? כותב לו ספר המשך, ועדיף שניים - כך שתהיה טרילוגיה. מה עושה סופר שכותב טרילוגיה מוצלחת עד מאוד? כותב טרילוגית המשך. או, וזה עדיף, טרילוגיה מקדימה, פריקוול בלע"ז, המסבירה לקורא הסקרן על שורשי העולם שיצר. זה מה שעשתה קסנדרה קלייר. אני, כמובן, עיקרתי את הכוונה, והתחלתי מהספר הזה, הראשון בטרילוגית פריקוול. יכול להיות שהפסדתי משהו בקריאה בצורה הזאת, אבל אני לא בטוחה.

העלילה ממוקמת במאה ה-19. טסה, אמריקאית בת 16 שהגיעה ללונדון בעקבות אחיה, מאבדת את עקבותיו, מסתבכת עם יצורים מכושפים ולבסוף מוצאת מקלט במקום מסתורי ומוזר, בקרב דמויות הקוראות לעצמן "מסדר בני הנפילים". שם מתנהלת רוב העלילה, טסה מגלה דברים מעניינים על עצמה ועל אחיה, ומתאהבת. האווירה - נהדרת. מאה 19 היא מאה 19, וזה ניכר בתיאור הדמויות, הבגדים, המקומות, הספרים שטסה רוצה לקרוא, ואפילו המובאותו בראשי הפרקים. האפלולית של עיר צפונית וחורפית שאין בה תאורת חשמל מתמזגת היטב באווירת האופל של הסיפור רווי השדים הערפדים והדם, והסך הכל יוצא מעולה. כך היה צריך להיכתב "צלה של הרוח" שהתחיל כ"כ מבטיח והסתיים מבחינתי באכזבה נואשת בהיותו סתם עוד רומן. העלילה, יש לומר, צפויה למדי. הקצב טוב, ויש תפניות, אבל אף תפנית לא הכתה אותי בתדהמה מעוצמת ההפתעה. התנהלות די ברורה וגלויה מראש. לא שזה בהכרח רע. במסגרת הז'אנר זה אפילו טוב למדי, בטח ביחס לספרים אחרים. הדמויות - על הפנים. אולי כי זה רק פריקוול. לא יודעת. טסה אינה בת אנוש. זה לא משנה מה היא כן (נותר בתעלומה), כי התיאור שלה לאורך הספר הוא אנושית פלוס. בעוד שברור כי ערפדים למשל ניחנו בתכונות שונות מבני אדם, לטוב ולרע, הרי שאצל טסה זה לא ככה. אין שום דבר שבו בני אנוש מתנהגים בצורה אחת, ואילו טסה עושה אחרת. כלום. דמותה לא יוצרת שום זרות אצל הקורא, וזו בעיה. היא מתאהבת במניאק, אמנם, אבל גם זו לצערי תכונה אנושית מאוד. לא ברור מה בוויל גורם לה להתאהב בו, מלבד יפי תארו. אבל זה מה שקורה. ג'ם שטוח מאוד, ג'סמין מתנהגת בצורה לא ברורה ועל כן לא רכשה לה די קווי אופי, ועל שאר הדמויות אין מה לדבר בכלל. שטוחות ואפורות.

הסך הכל הוא לא רע. בטח בגיל ממוצע 17. לא נותרתי חסרת נשימה לקריאת שאר הטרילוגיה. גם לא ברור שזה מה שיגרום לי לקרוא את "עיר-של-מה-שלא-יהיה", אבל נעים לקריאה ומהנה.

ספויילרים למינים מפוזרים ברחבי הביקורת. ראו הוזהרתם.

איזו הרגשה נפלאה זו להיכנס לתוך חנות ספרים. רואים אותה מרחוק, וחושבים שהנה- הכל כל כך קרוב. רק עוד כמה מטרים ואני יכולה לקחת את ערימת הספרים שלי ולהיות באמת מאושרת.
מה שאפילו יותר כיף מהכניסה לחנות הספרים, זו ההרגשה הקופצנית כשמוצאים את הספר שחיפשתם- במקרה הזה, אחד מהם הוא מלאך מכני.

רציתי להשאיר את הספר הזה לסוף, יחד עם אות אתנה, אבל קשה להתנגד לספרים מעולים. אחרי שגמרתי את הספר הראשון שהתחלתי לקרוא עברתי לתיכון לילה ונשברתי באמצע מרוב שגלגלתי עיניים (אבל על זה נשמע בביקורת אחרת) ואמרתי לעצמי שאם אקרא את הפרק הראשון של מלאך מכני זה לא בדיוק יזיק, ואם כבר הוא יוכל לגזול ממני את כל שאר התפרצויות הזעם שלי לגבי הספר המעצבן ההוא.

כל כך התרגשתי לפני שהתחלתי לקרוא את הספר. הייתי מודעת לעובדה שאין קליירי או סיימון או ג'ייס, אבל ידעתי שעדיין אוהב אותו. כשהתכוונתי להתחיל לקרוא, זה היה משהו כזה:
זה ספר. חשוב מזה- זה ספר של קסנדרה קלייר. זה הולך להיות מדהים.
פותחת את הספר
'חיחי. וויל הוא כל כך ג'ייס. זה הופך את ג'אם לסיימון? וטסה זאת קליירי? למה אני לא יכולה לדמיין את וויל עם שיער שחור? מגנוס יהיה כאן? מגנוס הוא מגניב. הוא חייב להיות פה. רגע, מה קראתי בשלוש דקות האחרונות?
בואו נבדוק מה קורה בסוף... מגנוס! מגנוס פה!'
לא הייתה לי התרגשות התחלתית כל כך נלהבת מאז הספר השלישי בסדרה של בני הנפילים. (או אות אתנה- למרות שההתלהבות שלי מהספר שונתה בעקבות ספויילרים, ציטוטים וכ"ו).

אחרי זה התחלתי באמת לחשוב על הספר והעלילה עצמה. הסיפור של מכשירי תופת די... מלחיץ אותי, עם כל הרובוטים שהם "לא נוצרו בידי המלאך ולא נוצרו בידי השטן". אחרי שגמרתי את הספר היה לי קל יותר לישון בלילות.
ולמרות שצפיתי את זה, כל ההתנהגות המותאמת לעבר הצליחה לעצבן אותי, והטיעונים של טסה שנשים לא יכולות להילחם או ללבוש מכנסיים גרמה לי להתגעגע לאיזבל.
אם כבר מדברים על הנושא הזה, רוב הדמויות גרמו לי פשוט לרצות לצעוק עליהם שהם צריכים להיות יותר כמו הדמויות מסדרת בני הנפילים (כל כך רציתי לקחת את עיר של עצמות ולחבק אותו כשגמרתי את מלאך מכני, אבל השאלתי אותו למישהו ששוכח להחזיר לי אותו ). למשל- ג'סמין. בהתחלה תיארתי לעצמי שהיא דומה לאיזבל, אבל אחרי כמה פרקים ממש שנאתי אותה. הצלחתי להבין שהיא לא מרגישה שייכת למכון, ומרגישה שלא אוהבים אותה שם כמו שהיא לא אוהבת אותם, אבל היא הייתה מגעילה אמיתית, בניגוד לאיזבל שפשוט הייתה חוצפנית (המילה הזאת נשמעת מוזר. בייחוד בהקשר לאיזבל). ג'סמין הייתה אכזרית. פשוט אכזרית.
גם וויל היה מעצבן. הוא פשוט היה מרושע לכולם, בערך. ברור שהיו לו סיבות, אבל בשלב מסוים פשוט רציתי להפיל אותו מצוק.
למזלי, שאר הדמויות היו יותר טובות והשפיות שלי לא נעלמה לחלוטין.

יש לי עוד כל כך הרבה דברים לומר על הספר הזה, שהיה מלחיץ ומדהים ומעצבן ועצוב וצפוי ולא צפוי באותו הזמן, אבל אני לא אצליח לדחוס לכאן את מה שחשבתי...
אני אסכם את הביקורת בעובדה שנתנאל הוא אידיוט מובהק, מורטמן ודה קווינסי נוראיים, הספר הזה הרגיש לי קצת חולני, והסוף היה די מדהים.
לא נכנסתי לשיגעון ספרים. דבר משונה, אבל לא בהכרח נוראי.
עד לביקורת הבאה-
ביי.

ובכן, יש לספר הזה רק ארבעה כוכבים מתוך חמש. ראיתם נכון.
אמנם זאת קסנדרה שכתבה אותו, והספרים הקודמים שלה היו פשוט אדירים, אבל בספר הזה, כמו שהרבה אמרו (לעזאזל אני תמיד כותב ביקורות הכי אחרון ><
היא השתמשה ביכולת שלה בסוף, אבל לא כמו שציפיתי.

לסיכום, הספר מאוד דומה לספרים הקודמים שלה, חוץ מהעלילה המרכזית. הכתיבה טיפה ישנה, ותורמת מאוד לאווירה של הספר (אהבתי את התרגום שלו ^^), הדמויות מעצבנות, האקשן נחמד, אבל רחוק מלהיות מצויין, ומומלץ לכל חובבי הפנטזיה.
זהו להיום :)
יצאה לי ביקורת ארוכה 0.0