הצנזורה של רגב אכן בוטה וגלויה, מעולם לא טענתי שהיא היחידה שקיימת.

מסכימה עם אאורה.

גם אני לא פוסלת. ורואלד דאל לעולם לא יעזוב את המדף שלי. אני כאן רק כקונטרה לאאורה כי נמאס לי מה"רגב רגב" הזה.
וכן, יש סופרים שמצליחים להוציא לאור, ועוד יותר מזה - לזכות בהכרה. אבל מעטים.

אני להבדיל ממך פפריקה לא פוסלת ספרים לפי שיוך גאוגרפי,או פוליטי
אני קוראת מה שמעניין אותי (ולמען האמת מעט מאד ספרות מקור מעניינת אותי)
אבל ככה בשלוף - אמונה אלון?

איזה מזל שיש לנו את רגב עם הצנזורה הגלויה והבוטה שלה, וככה לעולם לא נצטרך לחשוב על הצנזורה הסמויה הפופולרית כאן כל כך ועל הפעם האחרונה שממש קראנו משהו שכתב מתנחל.

אני אוהבת את הספרים של דאל. יש לי בעיה עם אנטישמיות, כמובן, וכמוך חשבתי שזה נכון, אותה צרות מוחים שבאנטישמיות מהדהדת מסיפוריו. הסיפורים של דאל הם מאוד שטחיים בסופו של דבר, יש בהם טובים ורעים מוחלטים. זה לא מפריע להינות מהספרים. כיוון שהם מהסוג הפנטסטי, קל לשקוע בהם ולשמוח על גישת הצדיק וטוב לו, רשע ורע לו. סוג של אגדה מודרנית מצחיקה וצבעונית מאוד.
מבחינה אישית קשה לי להפריד את התוצר המיוצר. מצד שני, שמעתי לאחרונה משפט שגרס שהאמנות היא זיקוק הצדדים החזקים והטובים שבאמן, והם באמת יכולים להיות קיימים גם באנשים שהם פחות לרוחי. בסופו של דבר כמעט בכל אדם נמצא את נקודות ההזדהות.
הדיון שהעלית הוא בהחלט דיון שאני מנהלת עם עצמי. המסקנות שלי היו שלא אשלול אמנות שהאדם שיצר חורה לי, אבל הידיעה על מה שחורה לי בו גם לא תיעלם כשאחשף לאמנות הזו.

אני אמנם קראתי את הספרים לפני שידעתי את כל אלה, אבל אני משתדלת לעשות הפרדה בין היצירה לסופר. אין לי דעה שונה על מטילדה ועל העי"ג עכשיו בעקבות מה שאני יודעת על דאל, הם המתיקו את הילדות שלי ואני תמיד אוהב אותם. זה לא שאני לא מתאכזבת מרואלד דאל ומוולט דיסני, אבל היצירות האלה כבר תפסו מקום בליבי, בלי שום קשר לאדם שהגה אותן.
אמן, לא משנה כמה אם מדובר באישיות שנויה במחלוקת, הוא ישות נפרדת לחלוטין מהאמנות שהוא יוצר – ברגע שהוא פולט אותה לאוויר העולם הוא מאבד אותה, והוא מודע לכך. אפשר לשנוא בנאדם ולאהוב את אמנותו. אנשים לא יכולים למנוע מעצמם להתאהב בשיר או סיפור בדיעבד, אחרי שהם שומעים שהיוצר הוא אנטישמי\גזען\שוביניסט\הומופוב או מה.

הדיון הזה תמיד אקטואלי בישראל, מזכיר את כל הרגבים והסמוטריצ'ים שצווחים להחרים משורר פלסטיני, אנטי-ישראלי ככל שיהיה, גם אם כתב שיר או שניים שיש בהם מן ההסתה (ואני תוהה איזה נתח הם תופסים מכלל היצירה שלו, כי בשיח הרדוד והריקני שהם יוצרים לא שומעים דיון על שום דבר אחר שהוא כתב) – שיחרימו באותה מידה את וולט דיסני, כי היה אנטישמי מוצהר, ואת רואלד דאל, שרחש גם חיבה להיטלר, בבקשה. במה הם שונים? בעצם, אני מציעה דבר כזה: אולי לפני שאתם קוראים כל יצירה וכל שיר, וגם מביטים חלילה בציור או שומעים מוזיקה – תוודאו קודם כל שהבנאדם עונה על כל הסטנדרטים שלכם, מחזיק בסט בסיסי של דעות שאתם מצפים ממנו, כי אחרת חלילה תוקסמו מיצירה של אדם שלא הייתם מחבבים אם הייתם פוגשים אותו! נורא.

אי אפשר לשלוט בהערצה של אנשים לאמנות. אי אפשר למנוע מהם לאהוב כתיבה של אדם מוכשר, נוראית ומזוויעה ככל שהיתה האישיות שלו. זה חסר טעם, והניסיון לצנזר אותו בכל הכוח מוסיף לו רק כבוד במקום להסיר מחינו. ולאמנות שלו? זה לא משנה לה. או שאוהבים אותה או שלא אוהבים אותה. אבל מה רגב מבינה באמנות.

אני בחיים לא אמנע מהילדים שלי את מטילדה ואת העי"ג, והאמת שאני די הולכת לדחוף להם אותם לידיים. בחיים לא הייתי מוציאה אותם גם מרשימות קריאה כשרת חינוך. אז זה נוטל ממני את הזכות לצנזר כל יצירה שהיא, כל עוד היא תמימה והומנית (אני לא אומרת דבר כזה על "דני אלוף העולם").

ספר חמוד לאללה. מזל שלא קראתי פה את התגובות כי אפשר להשתגע מכ"כ הרבה צדקנות שנמרחת פה

אתה צודק בנוגע לאכזריות וזה גם אם לא נדע על הסופר דבר, אני זוכר שגם אני כשקראתי בילדותי את הספרים האלה הנקודה הזו הפריעה לי
אני מאמין שסופר טוב תמיד יעביר את המוסריות שלו בין השורות וברור שהדבר יפגום בהנאתי בזמן הקריאה