יום ראשון באוניברסיטה. אני מבוהלת עד עמקי נשמתי, אבל לא מגלה את זה לאף אחד, גם לא לעצמי.
תועה בין הבניינים. מטפסת חמש קומות, יורדת אחת, מציצה בחדרים - הנה זה: כיתת אנטומיה.
מלאה סטודנטים.
לכולם יש מראה שנה א' קלאסי שאומר אני כאן בטעות.
המרצה נכנסת, מתולתלת, אנרגטית, ברוכים הבאים, איזה יופי, מחזור קטן ונחמד (קטן? קטן? על מה היא מדברת? ארבעים ושישה סטודנטים! את עצמי אני לא מוצאת כאן!)
השיעור הראשון הולך לכלול המון מושגים שישמשו אותנו בהמשך.
זה נשמע נורא מפחיד, אבל אל תילחצו, עד סוף שנה אתם תשירו אנטומיה.
מרגיע.
ואז, מטח לטינית קטלני.
דיסטאלי, קאודואלי ואינפריורי (תחתון)
פרוקסימלי, סופריורי, קראניאלי (עליון)
לטרלי (צדדי)
ונטרל ודורסל (קדמי ואחורי)
ועוד המוני שמות לתנועות:
פלקשן ואקסטנשן ואבדקשן ואדאקשן ואלביישן ודיפריישן וכו' וכו' וכו', ואם התנועה בירך יש לזה שם אחר, ואם בלסת אז אפילו שניים...
בלילה, מזועזעת מעצם המחשבה על סמסטר שלם של אנטומיה (רחוק מזה לא העזתי אפילו להזדעזע) קיטרתי קצת בסימניה.
אחרי הכל, למה שרק אני אשנא אנטומיה? יש מספיק לכולם!
ואז בייקר, תבורך, נתנה לי את העצה המבריקה הבאה:
~ תעצמי עיניים ותגידי לעצמך "אני ג'יימס הריוט" וכבר תרגישי טוב יותר. ~
ומיד הפסקתי להיות תלמידת שנה א' עם פרפרים בבטן.
כי חשבתי על ג'יימס הריוט, יוצא משיעור באנטומיה של הסוס ונתקל פנים אל פנים בסוס בשר ודם, ולא יכולתי שלא לצחוק.
כי הריוט, על ההומור הטוב שלו, על הסלחנות שלו, על האנושיות שלו, הוא בדיוק מי שאתה צריך לצדך אחרי ארבע שעות אנטומיה.
קשה לי לכתוב ביקורת על הריוט - ביקורת שתהיה ראויה לו.
הריוט היה וטרינר כפרי ביורקשייר, אנגליה, וכתב כמה וכמה ספרים על עבודתו עם סוסים ופרות, חמורים וחזירים, כלבים וחתולים ויצורים אחרים.
נשמע משמים משהו - שבעה ספרים על חייו של רופא בהמות?
אבל באיזה חן הוא עושה זאת. איזה קסם הוא מכניס לחיים השלווים, החדגוניים; כמה רוגע יש בספרים שלו -
ועם זאת, לא תמצאו את עצמכם מתנמנמים לרגע. בכל מקרה זעיר של היום-יום יש פלא.
התמכרתי לכתיבה הזאת. האיש גאון - גאון מן הזן הצנוע, השקט. והסופרלטיבים על הכריכה האחורית צודקים בכל מילה, לשם שינוי.
אתה קורא אותו והדופק שלך מאט כאילו מעצמו.
אתה לא רץ לשום מקום, כי אתה יודע שהאופק כחול וחיוור היום והשמש זורחת. ואם לא אצלך ברחוב, ביורקשייר דרורים בונים קן.
ואיכרים קמים לפני עלות השחר ויוצאים אל השדות, והדרך עודנה נמתחת לאורך...
ויש כל מיני פציעות לטפל בהן ופרות ליילד, ולהפתעתך, כל זה מעניין אותך מאוד.
ויש אנשים מסביב - אנשים ממש: טובים לפעמים, מגוחכים לפעמים, מרושעים לפעמים (ממש לפעמים).
וג'יימס הריוט יושב מולך, על ספל תה, ומספר לך הכל בדרך המקסימה הזאת שלו, המלאה סלחנות והומור.
הוא מתאר את שגיאותיו שלו בנימה כזאת שאתם נעשים מיד החברים הכי טובים.
אני גאה שיש לי חבר כזה.
זה מה שבעצם רציתי לומר.