ביקורת ספרותית על סולאריס (כתר 2003) - סדרה לספרות יפה # מאת סטניסלב לם
ספר מעולה

---

"קיימות שתי אפשרויות: או שאנו לבד ביקום, או שלא. שתיהן מבהילות במידה זהה.." כך אמר (בתרגום חופשי) סופר המד"ב ארתור סי. קלארק. בעוד שנראה כי סטניסלב לם מתאר בספרו את האפשרות השנייה, אני חושבת שהמטרה שלו היא להדגיש דווקא את האפשרות הראשונה- שלא משנה לאן יגיע, מה ימציא- תמיד יישאר האדם לבדו.
***אזהרת קלקלנים***
הספר מתאר את המפגש של האנושות עם החייזר המפלצתי במידותיו- האוקיינוס ששוכן על כל פני שטח כוכב הלכת סולאריס. ביהירותם, האנשים מסווגים אותו מבחינה ביולוגית וטקסונומית, כאילו שימצאו עוד אוקיינוסים כמוהו, או מינים דומים (כמו עוד חיה שברא אלוהים ושעל אדם לכנות בשם חדש בגן-העדן). אבל בניגוד לתחזיות של סרטי המדע הבדיוני האמריקאיים, על מינים שכל תפקידם הוא לעזור לאנושות או להרוג אותה, האוקיינוס פשוט נמצא שם וניסיונות ההתקשרות איתו נגמרים במסרים לא מובנים, שאינם מתאימים לשום תבנית שהמוח האנושי יוכל לסווג ולפרש. וזה מה שמצליח לשגע את האנושות ואת עולם המדע- שהענק הזה לא רוצה שיבינו אותו, שאין לו רצון או צורך ביצירת קשרים עמוקים עם האנושות. שכל התגובות שלו למסרים מהעולם, הן לא יותר ממשחק עצל, כמו ילד סקרן שתולש אחת-אחת את רגליו של הזבוב.
ההתרגשות של עולם המדע מהיצור השונה והזר הזה דועכת ושם תופס אותנו הספר, בהגעה של קריס קלווין אל תחנת המחקר של סולאריס, שידעה ימים טובים יותר. קלווין נוסע בגפו, במסע החללי וכשהוא מגיע אל תחנת המחקר מקבלים את פניו רובוטים שתפקידם לבצע את פרוטוקול הנחיתה בדיוק, אך אין מגע אנושי, קבלת פנים חמה וזאת למרות שהתחנה מאויישת בשני חוקרים נוספים.
אבל משחק הבלהות של האוקיינוס לא נגמר ויושבי התחנה חוזים בתופעה חדשה שאינה מוכרת למדע- האוקיינוס מצליח לברוא את אהוביהם בשר, דם ואנטי-חומר, יש מאין. אנו לומדים להכיר מקרוב רק את ה'אורחת' של קלווין, האריי, אהובתו שמתה לפני 10 שנים. יחסו אליה עובר מהזרה מוחלטת אל אהבה ותלות ולבסוף, אל חיים באשליה אוטופית, שאינה אמיתית לשניהם. הנוכחות של ה'אורחים' גורמת להתבודדות של שני החוקרים האחרים- כל אחד מסתגר בפינתו שלו, נרדף על ידי השדים שלו עצמו, במלכודת דבש. בשיחות המעטות של קלווין עם החוקרים, התחושה היא שעיקרן נשאר ללא אומר, או מועבר בין השורות.
ובכן, נראה כי האוקיינוס הצליח להבין ולחדור אל נבכי מוחם הקודח של החוקרים, להוציא את המידע היקר ביותר ולתת לו חיים. אבל מי הם בעצם אותם 'אורחים'? הרי בסופו של דבר, לא מדובר באדם נוסף, אלא בבריאה ממוחם של האנשים, כעין שלוחה מוחשית של נבכי התת מודע. מטרותיו של האוקיינוס אינן ברורות ובין אם מדובר בניסיון ראשון למגע (למרות שחוויתו של קריס מחוץ לתחנת החלל, מרמזת כי האוקיינוס אינו חפץ בקשר ובמגע), או ניסוי, או שעשוע- הדבר יישאר לעולם עלום וסתום לחוקרים.
ואז התגלתה לי האמת- קריס מבלה את מרבית זמנו בבהייה באוקיינוס- יצור חי אמנם, אך שאינו מתקשר, במחיצת אהובתו שהיא לא יותר מחלק ממנו ואפילו איתה הוא חי חיי שקר כדי לא לדרוך על הפצעים שזה אך הגלידו.
***תמו הקלקלנים***
במילים אחרות מתאר סטניסלב לם את חווית הבדידות הגדולה והמושלמת ביותר שיכולה להיות לאדם באשר הוא ובכך, הוא מפנה מראה אל פנינו. אנו מתיימרים לחקור ולהבין את המנגונים הנסתרים שבטבע מסביבינו, מפתחים את המדע, מכשור טכנולוגי, המצאות וגילויים, תרופות, הנאות שמוזרקות ישר למוח, אבל אין אנו מכירים אפילו את עצמינו... ואם נאלץ להישאר לרגע לבד, ללא כל אותם מכשירים שמסווים, בצורה טובה כל כך, את הבדידות שלנו, אנחנו לא נאהב את האמת שנגלה: שכל אחד מאיתנו כלוא בתוך עצמו, ללא יכולת לחוש באמת את האחר, שגם אם אנחנו ביחד עם מישהו, גם אם האנושות מוקפת במיליוני כוכבי לכת מיושבים, כל אחד מאיתנו בנפרד וכולנו ביחד, באמת ובתמים לבד.
בעיבוד הנפלא לסיפור סינדרלה של המחזאי הרוסי יבגני שוורץ, אומרת אמה החורגת של סינדרלה כי לפני שזו תוכל ללכת לנשף, עליה לבצע מגוון רחב של עבודות בית ובנוסף, ללמוד להכיר ולהבין את עצמה. זוהי הבקשה האכזרית ביותר לכל אדם, ולנערה מאוהבת בפרט, הרי אין אדם שיוכל וירצה להכיר את עצמו באמת... אולי זהו מזלינו, שיש פיות טובות בעולם, שיכולות להציל אותנו מאמהות חורגות מרושעות ובעצם גם מעצמינו...
ולבסוף, גילוי נאות: קראתי את הספר ברוסית, בהוצאה סובייטית. כנראה שהצנזורה הרוסית, הורידה חלק מסוים מהסיפור ועל כן, הרשמים שלי, כנים ככל שיהיו הם מספר חלקי... [אם יש אדם היודע על ההבדלים בין הגרסא השלמה, לגרסא הרוסית המצונזרת, אשמח לדעת מה בדיוק פיספסתי...]

» ביקורות נוספות של graceless lady
» ביקורות נוספות על סולאריס (כתר 2003) - סדרה לספרות יפה #