ביקורת ספרותית על אלים אמריקאים מאת ניל גיימן
ספר מעולה

---

מהרגע שסיימתי לקרוא את הספר הוא תמיד נמצא איתי בכל אשר אלך, בכל אשר אפנה, כמו קמע מזל, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, מהדהד בראשי, מרטיט את ליבי. למרות זאת, רק עכשיו אזרתי אומץ לכתוב עליו- כנראה גדלתי והתבגרתי מספיק כדי לשטוח את הפרשנות שלי לפניכם, והנה אני מתחילה...

ספר פנטזיה טוב, כמו כל ספר טוב בעצם, הוא לעולם לא סתם סיפור אגדה על גבירות ואדונים אמיצים שמנצחים דרקונים, הוא תמיד מכיל מסר סמוי תת הכרתי אולי, על העולם שלנו, כך שנוכל להתחבר אליו ולהרגיש שהוא מדבר גם עלינו. עוצמת החיבור שלי עם הספר הספציפי הזה מגיעה מחוויה אחת שאני מתיימרת לחלוק עם הסופר: שנינו מהגרים. גיימן כתב את הספר הזה זמן לא רב לאחר שעזב את אנגליה, מולדתו, ועבר עם משפחתו לארצות הברית של אמריקה, שם כמובן גם מתרחשת העלילה. למרות שאני סולדת בדרך כלל מהקישור בין חייו האישיים של הסופר למה שנכתב בספריו, כאן לדעתי זהו פרט עקרוני להבנת העלילה. גיימן כתב את הספר הזה מנקודת מבט של מהגר ומקדיש אותו למהגרים, העלילה אף מתרחשת במדינה, שמבין כינוייה הרבים מתהדרת גם בתואר 'מדינת המהגרים'.

חווית ההגירה היא חוויה לא פשוטה: אתה עוזב תרבות, שפה, בית, משפחה, אפילו אקלים מסוים ועובר אל ארץ אחרת, שם מצופה ממך להפוף ל'שייך'- לנכס את התרבות, את השפה, החלומות החדשים אליהם הגעת, להבלע אל תוך הארץ. אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד, אנשים אינם מגיעים לרוב למדינה סתם כך, טאבולה ראסה, הם מגיעים עם... מטען... בספר המטען מתואר כאלים- האלים הישנים שנעלמים אט אט, לאחר שנבלעו כמעט לחלוטין ע"י כור ההיתוך האמריקאי והאלים החדשים, שמבינים שגם האחיזה שלהם בעולם היא רגעית בלבד.
נושא ההגירה הוא נושא טעון, בעיקר בימינו, אבל לא רק. קשה מאוד להיות הצד הקולט וקשה מאוד להיות הצד הנקלט ואנו רואים קונפליקטים שצצים בגלל הגירה כמעט באופן יום-יומי בחדשות. זהו נושא כאוב, אפילו עקוב מדם ואני חושבת שכל אחד יכול למצוא דוגמא אחת לפחות לכך מההיסטוריה הפרטית שלו או מההיסטוריה הקולקטיבית, כמו שאני מאמינה שכל אחד יכול למצוא לפחות דמות אחת של אל בספר הזה, שהוא יכול להתחבר אליה. גיימן מפליא לכתוב על כך בספר הזה- על הצורך להגר מצד אחד- על הרצון להצליח ולהקלט אל תוך הארץ החדשה, ועל הצורך לשמור על העצמי הייחודי, מצד שני.

*** אזהרת ספוילרים***
אני חושבת שהמסר בדפיו האחרונים של הספר, הוא על העתיד שצפוי לנו בתור קהילה כלל עולמית הקולטת הגירה או המהגרת בעצה ואינני בטוחה מה טיבו של המסר... מצד אחד המסר הוא שצריך לשלם בדם על ההגירה או על הצורך לשמור על העצמי- כמו הצורך של הינזלמן להקריב ילדים מהכפר שלו על מנת להמשיך להתקיים ועל מנת שהכפר ימשיך להיות שכיית חמד, או כמו ההקרבה של צל כשהוא נקשר לעץ עולם ומשלם בחייו כדי שהאלים יוכלו להמשיך ולהתקיים. אולי מאוחר מדי, אולי אין לנו תקווה...
אבל דווקא אני בוחרת במסר החמלה שמועבר בספר: כאשר מגיע צל לביתו של צ'רנובוג (החלק האהוב עליי בכל הסיפור) כדי לקבל את עונשו על שהפסיד במשחק הדמקה, האל מוותר על העונש- האביב מגיע ועמו מגיע הפיוס. אני רוצה להאמין, כמהגרת, כקולטת עליה, שנוכל לקחת את מסר הפיוס הזה ולהנחיל אותו בסביבה שלנו- גם אם הקרובה ביותר, של אהבה וקבלה של האחר, של הקלה בעונש, של וויתור לא מתוך כניעה, אלא מתוך הבנה.
***תמו הספוילרים***

זהו ספר חשוב, אולי חשוב יותר מכפי שהוא מתקבל בחברה שלנו ועם זאת, פשוט ספר טוב!

» ביקורות נוספות של graceless lady
» ביקורות נוספות על אלים אמריקאים