אין צורך לפרט את העלילה, כיוון שכאן כבר יש כמה משפטים שהם פרומו. אחרי הפסקה של מספר חודשים חזרתי לקריאה, את הספר הזה קראתי במשך הלילה האחרון וסיימתי בתשע בבוקר, תוך כדי שאני דומעת, פלגי מים זורמים על לחיי. למעשה אין זה ממש סיפור אמתי, אלא בנוי על רקע ניסיון חייה של המחברת שעשתה עבודה נאמנה כדי להעביר גורלם של יתומים ואחרים בהודו, לחיות בהודו ומחוץ לה. הספרים על הודו עפ"ר מאד מעניינים דווקא אלו שנכתבו על ע"י הודים שחיים מחוץ לה, ובעיקר דרך השקפה הנשית המסתכלת לחיים בעיניים פקוחות.
הספר גם כתוב בשפה יפה, לא ממש הצלחתי להבחין בזאת תוך שאני "ממהרת" לדעת מה קרה בסוף... יש לי מעין הרגשה שאפשר יהיה ליצור לזה המשך, ולא כל אחד יכול לבנות בעיניי רוחו את ההפי אנד המתבקש.
למרות "השמלציות" אני ממליצה בחום על הספר. אושה שהיא שמחר הופכת לאשה שהיא תקווה, ואכן תרתי משמע ויש לאמצה לאחר קריאת הספר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
