• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
נולד תחת מיליון צללים

נולד תחת מיליון צללים

מאת אנדראה באספילד

הביקורת של בת-יה

תמונה של בת-יה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
נולד תחת מיליון צללים

נולד תחת מיליון צללים

מאת אנדראה באספילד

הביקורת של בת-יה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של בת-יה
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2009
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
yaelhar
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 4 שנים

“# אני מודה בבושה שמעולם לא ידעתי בדיוק מי נגד מי באפגניסטן. השמות "מוג'הידין" ו"טאליבאן" מוכרים לי”

2/6
ביקורות על נולד תחת מיליון צללים
הבאה
פני
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

אפגניסטן היא מדינה של מלחמות. צבאות של עמים שונים בעלי השקפה דתית שונה, נכנסים ויוצאים מהמדינה הזו, וגם עושים בה את שמתחשק להם, כאילו היתה החצר האחורית של ביתם. בתוך כל זה מנסים האפגניים לשרוד, כשלעזרתם נרתמים אירגונים בינלאומיים שונים, וכך גם נפגשים פוואד הילד האפגני וג'ורג'י המתנדבת הבריטית.
סיפורה של אפגניסטן מובא מנקודת מבטו של פוואד הילד. ילד עני שבלי ברירה, כמו ילדים רבים במדינות שסועות קרבות, התבגר טרם זמנו, ועם חוש הומור נפלא מתאר את מה שקורה לילדים ולמבוגרים במדינה הזאת. את הדינמיקה של הילדים שמנסים להרוויח כמה גרושים ברחוב, את היחסים הסבוכים בין המבוגרים העניים לעשירים, ואת הניסיון של המערב ללמד את האיכרים במדינה הזו לגדל מזון במקום סמים.
ספר נפלא, שבסופו של דבר מתאר את האי ודאות בחיים של כולנו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של שמעון  שלוש
שמעון שלוש
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של רץ
רץ
תמונה של דן סתיו
דן סתיו
תמונה של אבק ספרים
אבק ספרים
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של חגית
חגית
תמונה של סופרקליפרג`ליסטיק
סופרקליפרג`ליסטיק
10קוראים|גיל ממוצע59|60%נשים

על המבקרת

תמונה של בת-יה

בת-יה

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
234 ביקורות•2 נבחרות•4,020 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של בת-יה
בת-יה
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות234
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה4,020
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת95ספרות מקורית30מתח ריגול והרפתקאות19

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של בת-יה

גינת בר

גינת בר

מאיר שלו

החוחית היא ציפור שיר קטנה, צבעונית, שגרה בין גבעולי קוץ החוח, וראיתי אותה גם בין גבעולי הברקנים והגדילנים. אהבתי לצפות בה. יכולתי לעמוד זמן רב ולהסתכל עליה שרה ומקפצת בשלל צבעים בין החוחים. לרוב עם חבריה ללהקה, אבל מדי פעם גם לבד. לפעמים היה לי נדמה שהיא עושה הצגה במיוחד למעני. שרה, קופצת, מסתכלת עלי, וחוזר חלילה. היום כבר לא רואים אותה. היא נעלמה. מאיר שלו מזכיר אותה במשפט קצר אחד, וכותב שהיא נעלמה בגלל שצדים אותה. זה נכון שצדים אותה, אבל לא בגלל זה היא נעלמה. היא נעלמה כי אנשים "תרבותיים" העלימו את הקוצים מהארץ. הפחד מהטבע הוליד השמדה של כל חלקת בור שמצמיחה קוצים. וגם אם החלטת לגדל קוצים בחלקתך הקטנה - העירייה מיד שולחת הודעה על תשלום קנס. למה? כי השטח לא נקי. גם ב'גינת הבר' של מאיר שלו לא צומחים קוצים. הוא מגדל פרחי בר אבל עוקר כל 'עשב שוטה' שמופיע בגינתו. אז האם זו באמת גינת בר? אישית חושבת שזו פשוט גינה עם פרחים, אבל לזכותו של שלו יאמר שהוא כותב את זה. מסביר שגינתו היא לא גינת בר של ממש.
מה שכתבתי כאן זאת הסיבה העיקרית שלי לכתיבת הביקורת על הספר. כי כבר נכתב עליו כל מה שאפשר היה לכתוב. אבל כמי שאוהבת לגמרי את כל צמחיית הבר, ושונאת את כל צמחיית התרבות, ההשמדה הזאת של הבר הורגת גם אותי, במובן מסויים. כי אין מה לעשות, כשאוהבים משהו והוא נעלם מהחיים גם הלב מתרגז או מתעצב.
הספר הזה היה מונח אצלי על המדף כשלוש שנים. קניתי אותו בזכות הביקורות הטובות, אבל היססתי לקרוא אותו, כי ספריו הקודמים של שלו די שעממו אותי. הוא כותב טוב, אבל הסיפורים היו, איך לומר, לא משהו.
הספר הזה היה לי מעניין מאוד. הזכיר לי את ילדותי, ואת מה שהיה ומה שכבר לא יהיה. כי אפילו עציצים הפסקתי לגדל במרפסת, ורק מסתכלת על העצים ושאר הצמחייה שגדלה בחצר הבית המשותף שלנו. והקוצים שגדלים בה קטנים ונמוכים.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
מרטין עדן [מהדורת 2012 - תרגום חדש]

מרטין עדן [מהדורת 2012 - תרגום חדש]

ג'ק לונדון

יש ספרים שכשמסיימים לקרוא אותם ההזדהות אתם כל כך גמורה, עד שאי אפשר לכתוב עליהם בלי לפרט כמעט את כל תולדות החיים שלנו. זה קורה לי והיו כאן ביקורות (על כל מיני ספרים) שהבנתי שזה קורה גם לאחרים. הזדהות כזאת אני מרגישה כרגע עם הספר הזה, למרות שסיימתי לקרוא אותו כבר לפני שבוע. אבל כפועל יוצא מזה - אני גם בבעיה. למה? כי, למשל, בדומה לספר הזה, הזדהתי, לפני הרבה מאוד שנים עם הספר 'כמעיין המתגבר' שכתבה איין ראנד. הסכמתי אז עם כל מילה שנכתבה בו. ראיתי בו מאור לחיי. והנה, עברו כמה שנים וסדקים החלו להופיע באמונה שלי בספר הזה, והיום אני מוכנה להצהיר שיש בו כל כך הרבה דברים "מקולקלים" שאין לי מושג מה מצאתי בו אז. וזה קרה לי עם עוד כמה ספרים. האם זה יקרה לי גם עם 'מרטין עדן'? לא יודעת. ובהתייחס לשנות חיי לא בטוח שיהיה לי זמן לדעת.
מרטין עדן מגיע משכונת עוני. לפרנסתו, כנער, הוא עובד כספן. עובד קשה אבל גם רואה עולם. יום אחד כשהוא חוזר לעיר מולדתו, הוא מציל בחור צעיר ממכות שהוא חוטף מכמה צעירים. הצעיר מזמין אותו לביתו. בית בורגני רגיל. ושם פוגש מרטין את אחותו של הצעיר, ומתאהב בה. מרטין מתאהב גם ברמה התרבותית של המשפחה, ומחליט שגם הוא יכול. והוא עושה. מתחיל ללמוד. מתחיל לכתוב. וחי בעוני מרוד. כמעט אף אחד לא מתייחס אליו, אבל הוא ממשיך.
רוצה הגורל ויום אחד הוא מתפרסם...
הספר הזה הוא ביקורת נוקבת על החברה שאנו חיים בתוכה. וכל כך הרבה מלחמות ניהלתי כמו מרטין עדן, שכמו שכתבתי למעלה: אני מסכימה עם כל מילה שלו.
חוץ מזה אופן הכתיבה של הספר מרתק. לפעמים היה לי קשה לדעת אם אני קוראת סיפור או שירה. קראתי בעבר גם את 'קול מיער' שכתב ואת 'פנג הלבן', אבל בהתייחס לנוסח של הספר הזה כנראה שהם היו "מעובדים" היטב. וחבל.
מקווה לקרוא עוד ספרים שלמים ומלאים שכתב.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
העוזרת של הנבל

העוזרת של הנבל

האנה ניקול מאהרר

קומדיה שחורה כייפית, עם קצת קסמים (שמחליפים את המצלמות של היום) עם דרקונים (שאפשר להשוות למטוסי ריסוס) אבל בעיקר עם תיאור של יחסים בין בני האדם. ובני אדם, למרבה הפלא או שלא, תמיד נשארים אותו הדבר. יש טובים ויש רעים, השאלה היא רק מי הם הטובים ומי הם הרעים, ומי קובע מה זה רע ומה זה טוב.
איווי נפגשת עם טריסטן 'הנבל' במקרה. כששניהם מסתתרים מצבא המלך. כשאיווי מספרת לנבל שהיא מחפשת עבודה, הוא מציע לה לעבוד אצלו. היא לא לבד. הנבל מחזיק צוות של עובדים באחוזה, שאנשים מבחוץ מפחדים להתקרב אליה.
וכמו בכל מקום עבודה (רק שכאן יש גם ראשים תלויים בכניסה ועוד דברים בלתי נעימים) העיקר הוא מה שקורה בין העובדים, ובטח בין איווי לבוס שלה, שמעסיק אותה כעוזרת האישית שלו.
למען האמת עד עכשיו אין לי מושג למה בכלל קניתי את הספר הזה. זה לא סוג הספרים שאני אוהבת לקרוא. גם ספרות דימיונית וגם רשע הם נושאים שאני מתרחקת מהם. אבל כנראה שלפעמים צריך לצאת קצת מהגבולות.
וגם כדאי לדעת את מה שגיליתי באמצע הקריאה. הסוף הוא לא ממש סוף. על הכריכה רשום 1. אבל גם את זה לא ראיתי בחנות, ואני מתחילה לחשוב שבאותה קנייה בטוח ריחפתי קצת באוויר. אבל הסך הכל יצא טוב. הספר מהנה. בתנאי שהטוב והרע, בזמן הקריאה, נדחקים לתא צדדי מאוד במוח.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
למי צלצלו הפעמונים [מהדורת 2006]

למי צלצלו הפעמונים [מהדורת 2006]

ארנסט המינגוויי

פתאום קם אדם, בטוח שהוא העם, ומחליט לשלוט על העם הזה. בתחילה הוא אוסף סביבו את החברים שלו ומשכנע אותם במשנה שלו. אחר כך הוא ממשיך ללקט את כל מי שלא מוצא את מקומו בחברה העכשווית, מתחיל להטיף את משנתו ומלמד שכל מי שמתנגד לתורתו ראוי להעלם מהעולם הזה, ורכושו זמין לכל מי שרוצה בכך. אנשים חכמים, ואולי גם טובים, לא מתערבים כי בסך הכל מדובר בחבורת שוליים, עד שלחבורה מצטרפים עוד ועוד אנשים שנפגעו מעניין כזה או אחר ושסביר להניח שהם בטוחים שמישהו גזל הם משהו, ופתאום מאוחר מדי. וכשמאוחר מדי מתחילה מלחמה.
יש די הרבה מקומות בעולם שמלחמות כאלה קיימות בהם גם היום, למרות שלא ממש מדברים עליהן. כי הרי מה שקורה בישראל מעניין יותר ממלחמת אזרחים בלוב או סוריה או איי פפואה. וברור שאם שלטון העריצים כבר התקבע באיזשהו מקום, אין טעם להתייחס לנושא. וכך אנחנו מקבלים עולם שבו גם שבדיה ודנמרק נכנסות לסוג של מלחמה, שבה דנמרק צריכה לשמור על עצמה.
ועכשיו, על ארנסט המינגוויי, שמתרכז ב- 5 ימים במלחמת האזרחים בספרד, בתוספת של תיאורים על אירועים שהיו וגם תקוות לעתיד.
קצין חבלה אמריקאי מגיע לעזור לצבא הרפובליקני בספרד. הצבא הרפובליקני מורכב בעיקר מאיכרים שנלחמים בהרים כמו אנשי גרילה. הוא מצטרף לאחת הקבוצות שסמוכה לגשר שעליו לפוצץ. בקבוצה טיפוסים שונים של אנשים שרק כורח המלחמה חיבר אותם בייחד, ובקבוצה גם מריה, שבה הוא מתאהב ברגע שהוא רואה אותה, וגם היא מתאהבת בו, כך פתאום.
היה לי קצת קשה עם הספר הזה, כי הסוף הרי ידוע. פרנקו עם הפשיסטים שלו נצחו, בעיקר בגלל עזרתם האדיבה של הגרמנים והאיטלקים ששלחו המון נשק, בזמן שרוסיה עזרה לרפובליקנים, אבל כמעט כל העולם החופשי התעלם ממה שקורה בספרד, כי רוסיה הרי הייתה קומוניסטית.
גם השלווה הפסטורלית שבה מתאר המינגווי את הקרבות המתרחשים הפריעה לי. אבל אולי זה באמת היה ככה במלחמה הזאת, כשאנשים קיבלו את גורלם, מפני שהעיקר זו המטרה.
ואולי זה גם לא היה הזמן המתאים בשבילי לקרוא ספר כזה. להוסיף מלחמה על מלחמה. כי התעייפתי לגמרי.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
שירו של אכילס

שירו של אכילס

מדלין מילר

ספר מתעתע, שלכאורה מספר את קורות חייהם של אכילס ובן זוגו פטרוקלוס, אבל בעצם מעביר ביקורת סמויה על המלחמה שבין יוון וטרויה.
אכילס הוא בנם של מלך ונימפת ים. ככזה הוא זוכה בכוחות מיוחדים, שהופכים אותו ללוחם הטוב ביותר בין בני האדם. פטרוקלוס הוא נסיך שהוגלה מארצו של אביו, בעודו ילד, אחרי שהרג בשוגג ילד אחר שהתעמת אתו. השניים נפגשים בארצו של אכילס ולא נפרדים עד המוות.
מלחמת טרויה התחילה בגלל כעסו של אגממנון היווני על חטיפתה של אשת אחיו, בחזרה לארצה. מלחמה שנמשכה כ 20 שנה, ורק הדגישה את טירופו של אגממנון, פעם אחר פעם. לי קשה עוד יותר להבין את כל אלה שהלכו אחריו, אלא אם נקבל את ההסבר שמופיע בספר, שזאת הפעם הראשונה שבה כל היוונים מתאחדים במקום להילחם האחד בשני.
האיחוד הזה הוא גם הסיבה שאכילס מצטרף לקרבות, למרות שהייחסים בינו לבין אגממנון גרועים. וכשאכילס נלחם חברו עוסק בריפוי.
אבל כמו בכל שדה קרב - גם אם המקום הפך במשך השנים שלסוג של עיר - מלאך המוות מרגיש נפלא.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
כהרף עין

כהרף עין

יואב בלום

חז"ל כתבו באגדותיהם על 'קפיצת דרך'. זה נשמע נחמד ותמוה, ולמרות חוסר האמון, מי שקרא את האגדות האלה - חייך והמשיך הלאה. היום כמעט כל ילד יודע מה זה 'חור תולעת' או 'קפיצה בזמן', ומאז התיאוריה של איינשטיין על מרחב - זמן, מדענים חוקרים את הנושא ברצינות, ויש כבר מספיק הוכחות כדי ללמוד שמצב כזה אכן קיים.
יואב בלום לקח את התיאוריה הזאת וכתב ספר טוב בנושא, אבל מה שבספר הזה עוד יותר טוב, אלה התיאורים שלו את האופי של בני האדם והתנהגותם לאורך השנים. הוא לא מהסס 'לשחוט כמה פרות קדושות' כשהוא מניח מול המראה את המחשבות של הדמויות לעומת המעשים שלהם.
פרופסור יוני ברנד נרצח בחדר שלו, כשהכל סגור מבפנים. ברנד המציא קודם לכן מכונת זמן שאתה אפשר היה לראות את העבר. כדי למנוע פרדוקס הוא קבע כללים ברורים לאפשרויות של מעבר לעבר. על מכונת הזמן ידעו רק קומץ חבריו מהעבר ועוד מממנת שהיה לה עניין במכונה. יומיים לפני הרצח שלו הוא הזמין אליו צמד חוקרים בגלל כתבה שתוכננה להתפרסם באחד העיתונים. כשהחוקרים הגיעו המשטרה כבר הייתה במקום. ובכל זאת צמד החוקרים המשיך לחקור.
וכאן מתחיל סיפור קצת פתלתל, אבל מעניין מאוד.
ובכל מקרה אחרי שהתאכזבתי לאחרונה מכמה ספרים - כולל סרט - בנושא הזה, בלום הוכיח לי שאפשר אחרת.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
סודו של וסיליו

סודו של וסיליו

ז'ורדי יוברגאט

"רומן ביכורים שהפך לרב מכר ... שוזר תפאורה מסעירה ומסתורין לתופעה חוצת ז'אנרים" נכתב על כריכת הספר. יפה. אלא שמסתבר שעניין ה'חוצה ז'אנרים' זה סגנון של 'העתק הדבק' של כל מיני ספרים שיצאו לאור לפני הספר הזה. ובקיצור, קחו קצת מפרנקנשטיין, תשלבו עם שרלוק הולמס, תוסיפו מסיפורי אדגר אלן פו, עוד קצת מצופן דה וינצ'י ועוד מכל מיני ז'אנרים דומים אחרים, והרי לכם סיפור. אלה שהתוצאה יצאה משעממת. משהו בסגנון הכתיבה הבטיח שהנה, בעמוד הבא יהיה מעניין יותר, וזאת הסיבה שקראתי עד הסוף, אבל גם העמוד הבא וזה שאחריו וכך הלאה המשיכו להיות משעממים לגמרי.
נקודת האור היחידה בספר היא הפרק שמספר את סיפורו של אנדריאס וסיליו, רופא מצויין שעבד במאה ה 16, שיצא נגד המגמה שמנעה ניתוח גופות כדי ללמוד על גוף האדם. באותה תקופה רווחה התופעה שאפשר לטפל באנשים על סמך ניתוח של בעלי חיים, ואם בכל זאת מנתחים גופה של אדם, הרי שאת הגופה מנתח 'פועל שחור' שאין לו שום ידע באנטומיה והרופאים רק מתבוננים, מתוך הנחה שזו פחיתות כבוד ואפילו בושה שאדם מכובד כרופא ינתח גופות. וסיליו טען ההפך ועשה. הוא ניתח עשרות גופות וכתב אנציקלופדיה אנטומית שהפכה ל'אבן דרך' ברפואה בכל העולם של אז. הבעיה היתה שהופיעו שמועות שהוא גם עשה ניסויים עם החייאה בחשמל, ומכאן הרעיון לספר הזה.
יתכן שמי שלא קרא את הספרות שציינתי לעיל - יאהב את הספר הזה. אני הרגשתי בכל רגע כמו בדז'ה וו שקופץ מספר לספר.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
החדרנית

החדרנית

ניטה פרוס

החיים יכולים להתהפך אצל כל אדם ברגע. וזה לא משנה מי אתה או מה אתה. מהפך טוב - תמיד נעים, עם מהפך רע צריך לדעת להתמודד. וכאן מתחילה הבעיה, כי לא לכולם יש כלים להתמודד עם מה שקורה. בטח למי שמאותגר חברתית.
מולי גרי היא בחורה חכמה, אבל היא לא מבינה הבעות פנים של אנשים, ומסתמכת על מה שסבתא שלה הסבירה לה. זה מקשה עליה להבין כוונות של אנשים וגם מבודד אותה חברתית. החריצות שלה בעבודה כחדרנית מחפה על כישורי החברות שלה.
יום אחד היא מגלה בחדר המלון מיליונר מת, וכאן מתחילה מהומה בחייה.
אי אפשר לכתוב יותר על הספר הזה בלי לגלות את תוכנו. אבל זה ספר טוב, למרות העלילה הפשוטה. הוא כתוב במהודק, והפלא ופלא אין בו מילה אחת על יחסי מין, למרות שכל תוכנו מספר על יחסים בין אנשים. ולמען האמת זאת גם הסיבה שהוא קיבל ממני ארבעה כוכבים ולא שלושה, כי הגיע הזמן שגם סופרים עכשוויים חדשים יתחילו לכתוב כך.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
הבן

הבן

פיליפ מאייר

טקסס, ארצות הברית; "דם, אש ותמרות עשן" כמו שאמר הנביא יואל, או "דם, יזע ודמעות" כמו שהבטיח וינסטון צ'רציל, ובקיצור: "ארץ אוכלת יושביה" כמו שדיווחו המרגלים בספר במדבר. וכל זה רק לפני כ 100 שנים. לא היסטוריה כל כך רחוקה.
להבנתי, פגם קטנטן בכריכה של הספר שכנע את 'צומת ספרים' לתת אותו חינם. וזכיתי. ורק חבל לי, עפ"י מה שראיתי על הכוננית, שקוראים מיהרו לקחת מתוך "החינם" רומנים רומנטים, במקום להתייחס לאיכות הספרים.
הספר מתרכז בסיפור ארבעה דורות של משפחת מק'קאלה. ומתחיל בחטיפתו של איליי על ידי שבט קומאנצ'ים אינדיאני. אילי מתבגר בשבט אבל בהמשך חוזר לעולם "הלבנים" ומתחיל לחפש את דרכו. באותה דרך מצטלבות מלחמת האזרחים ולאחריה המלחמה עם מקסיקו, ובתוך זה גם מלחמות בין אנשים פרטיים שרוצים עוד, ועוד ועוד. ולא מהססים גם לגנוב האחד מהשני, אפילו אם זה כולל רצח.
בנו של איליי, פיטר, שונה לגמרי מאביו. גם באופיו וגם בהתנהגותו. השוני הזה ניכר גם אצל הבנים האחרים וגם אצל הנינה (שהיא הדור הרביעי) וכאשר על כל מה שקורה מנצח, כמעט כל השנים, ה"פטריארך" אילי, לא חסרות התנגשויות. בעיקר בין גידול הבקר ושאיבת הנפט. או במילים אחרות בין איכות החיים לכסף, המון כסף. שעל פי הספר הזה לא ממש תורם לשלווה. ובטח לא תורם לאהבה.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה

ביקורות נוספות על "נולד תחת מיליון צללים"

נולד תחת מיליון צללים

נולד תחת מיליון צללים

אנדראה באספילד

#
אני מודה בבושה שמעולם לא ידעתי בדיוק מי נגד מי באפגניסטן. השמות "מוג'הידין" ו"טאליבאן" מוכרים לי מרפרוף בכותרות העיתונים ואף פעם לא טרחתי להעמיק ולהבין מה הם אומרים. אני יודעת שהטאליבאן הם קיצוניים דתיים, שמטרתם להביא את חוקי השריעה לחיי היומיום של האזרחים החיים במדינה. אני יודעת שהם הגיחו לתקופה קצרה ורצחנית, אסרו על לימודי ילדות, פוצצו פסלי בודהה עתיקים, התעמרו קשות בנשים ולקחו לעצמם חירות לחנך במכות את כל מי שלא נראה כמוהם – נגיד הזקן שלו קצר בסנטימטר ממה שנראה להם נאות. אני יודעת שזו מדינה שידעה המון מלחמות – לא ברורה לי הסיבה להן, אבל מי מבין בסיבות של מלחמות – ופולשים מכל מיני מקומות ניסו לכבוש את מה שנראה בעיני כפיסת אדמה בעלת נוף יפה, מזג אוויר קשה, מלאה הריסות, אבק, מגדלת שונאים ומריבות ותרבות הגברים בה – תרבות של קנאות ומדון - מופרדת ושונה מתרבות הנשים.

הספר הזה מסופר מעיניו של פאווד בן ה-11, שחי בתחילת הסיפור עם אמו בבית דודתו המתעמרת בהם בקאבול. הטאליבן באו והלכו השאירו אחריהם זיכרונות סיוט לילד ולאמו, שנותרו לבדם ממשפחה בת 6 נפשות. קאבול היא מגרש המשחקים שלו, מקור הפרנסה שלו ושל המון ילדים דלפונים. ילדים צריכים לקחת סיכונים (או לפתח כישורי גניבה טובים) כדי להאכיל את משפחתם. מעט מאד השכלה וחינוך פורמליים יש שם, אבל האוניברסיטה של החיים משגשגת. המזל האיר לו פנים - כמה מערביים שכרו את אמו לטפל בבבית שהם גרים בו והציעו לה ולבנה מגורים וכלכלה, ואפילו טלויזיה! שיא המותרות והקידמה. דרך עיניו של פאווד אפשר להתרשם מעומק הסוציאליזציה שמקבלים שם ילדים – שיתבגרו בעתיד וימשיכו את מעגל התרבות האלימה ושונאת הנשים בה הם חיים.

באספילד היא אנגליה שהגיעה לאפגניסטאן כעיתונאית והתאהבה במקום. (אולי היא התאהבה שם גם בגבר, כמו אחת הדמויות בסיפור) אני לא יודעת מספיק על אפגניסטאן כדי לשפוט האם היא הצליחה להבין את המקום. הספר נראה לי אמין ואותנטי וכתוב היטב. לפעמים מצחיק לקרוא ילד בן 11 המספר את הסיפור אומר "בתרבות שלנו..." כמו איזה אנתרופולוג שבע ימים. אבל לרוב התיאורים נשמעים אמינים. היא פורשת לפנינו את אפגניסטאן שלה. כחלק אינטגרלי מהד.נ.א הבריטי, היא נכבשת בקסמה של הארץ ותושביה האקזוטיים, על עוניים הרומנטי והתנהגותם הגאה. היא אינה מסתירה את הלכלוך, הבערות והבורות, הקנאות הדתית, שנאת נשים והדרתן והחלשים – נשים וילדים – אותם רומסים החזקים בכייף.

דרך סיפור רומנטי ונוגע ללב (ליבנו המערבי, יש להדגיש) אתה מבין שיש מלחמת-עולם בין המנטליות המערבית, השמה במוקד יחסים בין אישיים, מדגישה הגנה על ילדים ועל חסרי ישע, שואפת להשכלה וליכולת כל אדם להתפרנס בכבוד, לבין המנטליות של אפגניסטאן ודומותיה. גם באפגניסטאן, כמובן, הורים אוהבים את צאצאיהם ומחוייבים להגן עליהם. גם באפגניסטאן לאבד ילד או בן זוג הוא סוף העולם. אבל שם יש משהו גדול יותר מאהבה לאישה הפרטית, לילד הפרטי. והמשהו הזה המשתקף בדת שהיא נחלת הכלל, הוא כניעה והסכמה עם תרבות המשעבדת את החלשים להשקפת עולם מכניעה ודורסנית.

בסוף הספר פונה באספילד לקוראים. היא מזכירה את סיבלם של הילדים באפגניסטאן ומבקשת מהקוראים לתרום סכום קטן כל שנה, כדי לשנות את גורלו של ילד שם. וזה נראה הגיוני – הילדים לא חטאו ולא ביקשו להיוולד במקום שאינו מאפשר להם חיים סבירים. אבל אם תגרדו מעט את הציפוי של בקשתה של באספילד תראו שמה שהיא מבקשת הוא שתעשו שהעולם ההוא יימשך. תרומתכם הצנועה תאפשר לשלטון המולות והגברים האלימים להמשיך להשליט את תורתם ולחנך אליה את הילדים, שאנשים שוחרי-טוב מהעולם המערבי יגדלו בשבילם.


0

לפני 4 שנים•
★★★★★
•yaelhar
נולד תחת מיליון צללים

נולד תחת מיליון צללים

אנדראה באספילד

נולד תחת מיליון צללים – אנדראה באספילד

עיתונאית בריטית אשר שהתה באפגניסטן כדי לסקר את נפילת הטאליבן, התאהבה במקום, החליטה להישאר ומכאן נולד ספרה הראשון.
באספילד פותחת לנו צוהר למדינה שבשני נושאים היא הראשונה בעולם: מלחמות וגידולי הפרג. בזכות דמותו של הילד, בן אחת עשרה בסך הכול, שהוא הגיבור הראשי של סיפורה, אנו רואים, שומעים ומריחים את המדינה שאנו לא יכולים לבקר בה.

אתחיל עם הריחות והטעמים: "סלט ירוק אדום קצוץ, קערות של יוגורט חלק לבן, עוף מטוגן מצופה תבלינים כתומים, אורז ובשר, תרד ירוק כהה ולחם כאן חם ולאחריהם פפסי תוסס וצלחות עמוסות בננות צהובות, תפוחים אדומים וגרגרי רימון ורודים." מגרה?
אמשיך אם הווי התושבים ושמחת החיים למרות מלחמות העקובות מדם: "עם שמיכה בצבע אדום עז ישבנו כולנו ברגליים שלובות במין מעגל, והמבוגרים הפריחו סיפורים שמחים לאוויר."

לא נפסח על הבערות, בעיקר בקרב הילדים, שקריאה וכתיבה נחשבה לשם דבר: "הייתה לו השכלה, את מבינה. הוא ידע לקרוא ולכתוב" (ילד שבזכות זה קיבל עבודה). לא נפסח על האבטלה והתעסוקה שהייתה באותה תקופה בה ילדים עם חוש מסחרי העסיקו ילדים: "אני נותן לו כמה כרטיסי טלפון והוא מקבל חמישים סנט על כל כרטיס שהוא מוכר."

העוני והסבל הגדול של התושבים לא פסחו עליהם, בעוד שהתיירים ראו רק את היופי עוצר הנשימה של המדינה ושתושביה אצילים ואמיצים, התושבים ידעו שהמציאות בארצם היא "כאב ומוות". בתי דירות שהיו בימי הזוהר גאוות העיר, הפכו לא יותר משכונות עוני, כעין "בור חדש להפיל בו את הנשמות האבודות של קאבול." הן המלחמה והן שרידיה המשיכו לגבות קורבנות מקרב בני המשפחה - אבות, אחים וילדים, ותוצאותיה שהשאירו את כולם "עניים כמו קבצנים," שלא בחלו לחטט בפחי אשפה עם יתר כלבי השכונה.

למרות העוני, הקדמה לא פסחה לא על המבוגרים שהשיגו את מטרתם בכל מחיר: "גם למי שלא היה כלום ואפילו בגדים לגופו, טלפון היה גם היה," ולא פסחה על התגשמות חלום חייו של הילד שלנו שיהיה לו מכשיר טלוויזיה. ברגע שקיבלו במתנה הרגיש "איך הדמעות נועצות סיכות חדשות מאחורי העיניים שלי."
אותו ילד, למוד סבל שחייו התאכזרו אליו, התבטא באופן שגרם לקורא לחייך וזאת משום שאמר את שחשב באותה שפת ילדים, וזאת לזכותה ייאמר של הסופרת: "למרות שניסיתי לדבר, הפה שלי פיגר בכמה צעדים אחרי הראש..." או "הוא הצביע בידו המיובלת על הפתח, היכן שכלב בגודלו של חמור עמד על המשמר והסתכל עלי כאילו הייתי ארוחת הערב שלו".

לא נגעתי בנקודות מדיניות, במלחמה ובתקיפת "מתאבדים" שאנו מכירים היטב על בשרינו, או מה קרה למדינה ולתושביה לפני, בעת ואחרי עזיבת הטאליבן לדרום הארץ, כי תוכלו לקרוא בקצרה בספר ולהחכים על כל אותם מנהגי נישואין, אהבה וחיי משפחה בכלל באפגניסטן.

גמעתי את הספר בשקיקה, ואם המלצתי מדברת אליכם, רוצו לקרוא אותו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פני
נולד תחת מיליון צללים

נולד תחת מיליון צללים

אנדראה באספילד

"אלוהים, אפגניסטן והטאליבן היו נושאים מורכבים כשצירפו אותם זה לזה, וקשים להבנה, במיוחד אם היית רק ילד."
אני חושבת שזה המשפט שמבחינתי מסכם את הספר הקסום הזה.
את הסיפור מספר פוואד, נער הגדל באפגניסטן בצל המלחמה ושלטון הטאליבן שהשאיר אחריו הרס וחורבן רב.
דרך פוואד אנחנו חווים את החיים והעם האפגני בצורה שרק ילד יכול לתאר - אמיתית, כנה כל כך ומלאת חוש הומור.
הוא נוגע בנקודות הכואבות של החיים - מוות, אובדן, פחד ואלימות, ובו בזמן גם בנקודות נפלאות אחרות כגון אהבה, משפחה, נישואים, אמונה והצלחות שונות בחייו שלו ובחיי הסובבים אותו.
פואד משתף אותנו באמונתו הגדולה בדתו (האסלאם) ובמדינתו, למרות כל הסבל האופף אותו, מצייר לנגד דמיונינו את הנופים המרהיבים של אפנגיסטן אליהם רוב האנשים מעולם לא נחשפו, ומשתף אותנו בגילויים החדשים אליהם נחשף יום ביומו.
לדעתי זה ספר מוצלח מאוד שכתוב בצורה מוצלחת מאוד, ונהנתי מכל רגע.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אורית
נולד תחת מיליון צללים

נולד תחת מיליון צללים

אנדראה באספילד

בכל זאת, סר טעם - נולד תחת מיליון צללים ; אנדראה באספילד ; הוצאת זמורה ביתן ; תרגום: שאול לוין

כשקראתי את גב הכריכה של הספר השתאיתי -
'אנדראה באספילד היא עתונאית בריטית שהתאהבה באפגניסטן בשעה שסיקרה את נפילת הטליבאן עבור "ניוז אף דה וורלד", וקבעה בה את ביתה.'
הרהרתי בכך שהמציאות עולה על כל דמיון. והלא קשה לתאר התאהבות באפגניסטן, ואימוץ המדינה הקיצונית הזו כבית ומיהרתי לפתוח את הספר, מתוך הבנה שגם אם הספר אינו מספר את קורותיה של באספילד הוא בוודאי ישיק קווים שיביעו תשובה לתהיות.

הסיפור אודות פוואד בן האחת-עשרה הוא סיפור על ילד נבון היודע להתבונן על המתרחש בד בבד עם חיוּתוֹ וחוויותיו בתוך הקורה. יחד עם אמו, מריה, הוא מגיע לביתם של שלושה אנגלים צבעוניים - ג'ורג'י הנמצאת באפגניסטן מטעמים הומניסטיים ובעלת חזון אודות פיתוח ענף הצמר במדינה ; ג'יימס - העתונאי ; ו-מיי אשת היי-טק. מכאן, נשזרים חייו בתוך המארג יוצא הדופן שבאחת, יבליט כמובן, את הפערים, הדומה והשונה שבין מזרח למערב. הוא מתוודע אל 'סודות' המבוגרים ועדיין פוסע במחוזות הילדוּת- וזו נגזלת וננגסת במדינה שסועה ורוויית דם.

אין ספק כי לכתוב על אפגניסטן הנו לחדור למדינה עלומה. את המידע שיש עליה, אנו סופגים מאמצעי התקשורת, ואיננו יכולים לפתח אהדה אל ארץ פונדמנטליסטית איסלמית עם קיני הטרור שבתוכה. כך שסיפור הנרקם בתוך חבל-ארץ רחוק (תרתי משמע) זה, הוא מראש סיפור אקזוטי, אפוף מסתורין, מסקרן במובן של 'סקופ' עיתונאי. זו המדרגה ממנה מתחיל הספר - והיא מדרגה גבוהה שהספר היה אמור להנות ממנה, (והמכירות שלו בוודאי יצדיקו אותה). אלא שהוא אמור גם להצדיק אותה - וכאן הכשל התימטי שלו.
ספר לא יכול להסתמך על כך שייכתב בתוכו כי הארץ יפהפייה וכי הדמות הראשית, המספרת, היא ילד חכם. זה נחמד, אבל מהר מאוד זה מפסיק לשכנע.
ואז, הספר נקרא - כספר עלילתי - פשטני ופשוטו. כלומר, אם מורידים את התפאורה מן הכתוב, מוצאים ספר רדוּד, על סף הקיטש.

כשספר מעגן עצמו במסויימות של זמן ומקום, ולא רק מעגן את עצמו אלא מנביע את עצמו מתוך אותה מציאות, אזי אסור שיהיה ניתן לנתק את המציאות מתוך הסִפֵּר. אם, ואפילו לרגע, ניתן להתעלם מהממשות הספציפית, משהו נעשה בו לא נכון, משהו לקוי, משהו נכשל. הכותבת נסמכה על מלות תיאור - הנוף מרהיב, הטליבאן אכזריים, אפגניסטן מיוחדת, אלא שמלות תיאור אינן תיאור ולכן הן נתלשות מהר מאוד מתוך הסיפור. או אז - נמצאת העלילה - רגילה, חסרת ייחוד. עצובה - כן, כאובה - בוודאי, אבל הייתה יכולה להתרחש בכל מקום על פני העולם הקשה שלנו. אין כל מיוחדות להתרחשותה דווקא באפגניסטן, ובכך כרתה המחברת את הענף עליו התיישב ספרה.

גם תבונתו של פוואד - לא ניתנת לחיבור אל אותה ממשות. אי אפשר לומר כי הילד הזה ספוג חכמה מתוך ובגלל ההתרחשויות הלאומיות הנצמדות להתרחשויות האישיות שלו, שהרי מסופר שפוואד מקטנותו נושא אופי מרשים. פיקחותו המודגשת היא כיסוי לכך שספר שלם המסופר דרכו, בגוף ראשון, אינו תואם את הראייה, הסיגנון, השפה, של ילד בגילו, יהא זה בר-דעת ככל שיהא. לכתוב ספר מעיניו של ילד זו אומנות המזמנת פח יקוש לאלה שאינם אמונים בה, אנדראה באספילד לא צלחה את ליבת ספרה.

ההרגשה התמידית המקבעת את הטקסט היא שהכותבת רצתה לסקר את אפגניסטן, חשוּב, אין ספק. במיוחד רצתה להדגיש, את אשר היא עצמה כותבת בעמוד התודות - "למרות הקשיים - ויש רבים כאלה - זוהי ארץ מלאת צחוק ואור, חמלה ורוח. ארץ שעוררה השראה ברבים לפני ותעורר השראה ברבים שיבואו אחרי. ארץ שהתאהבתי בה עמוקות." כמה נכון היה אילו כתבה שורות אלה בפתיח של מסמך דוקו עיתונאי, שאני בטוחה כי היה מרהיב. אם רצתה אנדראה לחבר ספר, הייתה צריכה להבין כי הבמה הסיפורית והספרותית היא אחרת. השורות המצוטטות כאן - חוזרות על עצמן לא מעט פעמים, כמעט בפאתטיות מרוב שהן מנסות לשכנע, לאורכו של הספר כולו, מבלי לתת בהן את העומק, את הריבוד, את התובנות הפנימיות.

מאחר והכותבת היא בריטית, מגוחך מעט לראות כי היא כתבה ספר טיסה אמריקאי-הוליוודי. על פי מתכון ידוע: אהבה אפשרית ובלתי אפשרית, אסון ומוות, מעט מתח וסוף טוב. בספרים כאלה, לא צריך סאב-טקסט, לא צריך עוצמה פנימית, נוכחות של מהות. די לרקוח צבעי יסוד, בתוכם הצבע האדום, הלבן והשחור, לתבל ברומנטיות, למתוח מעט חיוך ולהעמיס את החבילה על כתפיו של ילד.
כמה חבל.

הספר נשלח באדיבות המיזם המיוחד - מועדון קריאה - היכנסו להתרשם ולהירשם.

לפני 15 שנים•המיתולוגית
נולד תחת מיליון צללים

נולד תחת מיליון צללים

אנדראה באספילד

ספר משעמם.לאנשים משועממים!
חבל על הזמן.ועל המאמץ

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ליzוש
דירוג
5.0
לפני 9 שנים

“נולד תחת מיליון צללים – אנדראה באספילד עיתונאית בריטית אשר שהתה באפגניסטן כדי לסקר את נפילת הטאלי”