#
אני מודה בבושה שמעולם לא ידעתי בדיוק מי נגד מי באפגניסטן. השמות "מוג'הידין" ו"טאליבאן" מוכרים לי מרפרוף בכותרות העיתונים ואף פעם לא טרחתי להעמיק ולהבין מה הם אומרים. אני יודעת שהטאליבאן הם קיצוניים דתיים, שמטרתם להביא את חוקי השריעה לחיי היומיום של האזרחים החיים במדינה. אני יודעת שהם הגיחו לתקופה קצרה ורצחנית, אסרו על לימודי ילדות, פוצצו פסלי בודהה עתיקים, התעמרו קשות בנשים ולקחו לעצמם חירות לחנך במכות את כל מי שלא נראה כמוהם – נגיד הזקן שלו קצר בסנטימטר ממה שנראה להם נאות. אני יודעת שזו מדינה שידעה המון מלחמות – לא ברורה לי הסיבה להן, אבל מי מבין בסיבות של מלחמות – ופולשים מכל מיני מקומות ניסו לכבוש את מה שנראה בעיני כפיסת אדמה בעלת נוף יפה, מזג אוויר קשה, מלאה הריסות, אבק, מגדלת שונאים ומריבות ותרבות הגברים בה – תרבות של קנאות ומדון - מופרדת ושונה מתרבות הנשים.
הספר הזה מסופר מעיניו של פאווד בן ה-11, שחי בתחילת הסיפור עם אמו בבית דודתו המתעמרת בהם בקאבול. הטאליבן באו והלכו השאירו אחריהם זיכרונות סיוט לילד ולאמו, שנותרו לבדם ממשפחה בת 6 נפשות. קאבול היא מגרש המשחקים שלו, מקור הפרנסה שלו ושל המון ילדים דלפונים. ילדים צריכים לקחת סיכונים (או לפתח כישורי גניבה טובים) כדי להאכיל את משפחתם. מעט מאד השכלה וחינוך פורמליים יש שם, אבל האוניברסיטה של החיים משגשגת. המזל האיר לו פנים - כמה מערביים שכרו את אמו לטפל בבבית שהם גרים בו והציעו לה ולבנה מגורים וכלכלה, ואפילו טלויזיה! שיא המותרות והקידמה. דרך עיניו של פאווד אפשר להתרשם מעומק הסוציאליזציה שמקבלים שם ילדים – שיתבגרו בעתיד וימשיכו את מעגל התרבות האלימה ושונאת הנשים בה הם חיים.
באספילד היא אנגליה שהגיעה לאפגניסטאן כעיתונאית והתאהבה במקום. (אולי היא התאהבה שם גם בגבר, כמו אחת הדמויות בסיפור) אני לא יודעת מספיק על אפגניסטאן כדי לשפוט האם היא הצליחה להבין את המקום. הספר נראה לי אמין ואותנטי וכתוב היטב. לפעמים מצחיק לקרוא ילד בן 11 המספר את הסיפור אומר "בתרבות שלנו..." כמו איזה אנתרופולוג שבע ימים. אבל לרוב התיאורים נשמעים אמינים. היא פורשת לפנינו את אפגניסטאן שלה. כחלק אינטגרלי מהד.נ.א הבריטי, היא נכבשת בקסמה של הארץ ותושביה האקזוטיים, על עוניים הרומנטי והתנהגותם הגאה. היא אינה מסתירה את הלכלוך, הבערות והבורות, הקנאות הדתית, שנאת נשים והדרתן והחלשים – נשים וילדים – אותם רומסים החזקים בכייף.
דרך סיפור רומנטי ונוגע ללב (ליבנו המערבי, יש להדגיש) אתה מבין שיש מלחמת-עולם בין המנטליות המערבית, השמה במוקד יחסים בין אישיים, מדגישה הגנה על ילדים ועל חסרי ישע, שואפת להשכלה וליכולת כל אדם להתפרנס בכבוד, לבין המנטליות של אפגניסטאן ודומותיה. גם באפגניסטאן, כמובן, הורים אוהבים את צאצאיהם ומחוייבים להגן עליהם. גם באפגניסטאן לאבד ילד או בן זוג הוא סוף העולם. אבל שם יש משהו גדול יותר מאהבה לאישה הפרטית, לילד הפרטי. והמשהו הזה המשתקף בדת שהיא נחלת הכלל, הוא כניעה והסכמה עם תרבות המשעבדת את החלשים להשקפת עולם מכניעה ודורסנית.
בסוף הספר פונה באספילד לקוראים. היא מזכירה את סיבלם של הילדים באפגניסטאן ומבקשת מהקוראים לתרום סכום קטן כל שנה, כדי לשנות את גורלו של ילד שם. וזה נראה הגיוני – הילדים לא חטאו ולא ביקשו להיוולד במקום שאינו מאפשר להם חיים סבירים. אבל אם תגרדו מעט את הציפוי של בקשתה של באספילד תראו שמה שהיא מבקשת הוא שתעשו שהעולם ההוא יימשך. תרומתכם הצנועה תאפשר לשלטון המולות והגברים האלימים להמשיך להשליט את תורתם ולחנך אליה את הילדים, שאנשים שוחרי-טוב מהעולם המערבי יגדלו בשבילם.
0
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
