הביקורת נכתבה ביום שבת, 31 במאי, 2014
ע"י PrinceSimba
ע"י PrinceSimba
אז נכון שבהסתכלות כרונולוגית אני כבר לא מוגדר בכן נוער (למרות שתמיד אמשיך להתבגר), אבל ג'ון גרין מצליח בפעם ה-2 לרגש אותי בסיומות שלו:
"... אבל היא לא הייתה צריכה לקרוס לתוך עצמה ולהשמיד את עצמה. אפשר לשרוד גם אחרי הדברים הנוראים האלה, כי אנחנו בלתי ניתנים להשמדה באותה מידה שאנחנו מאמינים שאנחנו כאלה. כשמבוגרים אומרים "בני נוער חושבים שהם בלתי מנוצחים," בחיוך אווילי ומתנשא, הם לא מבינים בכלל כמה הם צודקים. אסור לנו לאבד את התקווה כי אסור לנו להישבר ללא תקנה, בלי להשאיר סיכוי להתאחות. אנחנו חושבים שאנחנו בלתי מנוצחים כי כאלה אנחנו באמת. אנחנו לא יכולים לשנות צורות וגדלים ואופני ביטוי. אנשים שוכחים את זה כשהם מתבגרים. הם מפחדים מאבדן ומכישלונות. אבל אותו חלק אצלנו שגדול מסך כל חלקינו לא יכול להתחיל ולא יכול להסתיים, כך שהוא לא יכול להיכשל.
אז אני יודע שהיא סולחת לי, ממש כפי שאני סולח לה.
מילותיו האחרונות של תומס אדיסון היו: "יפה שם מאוד."
אז אני לא יודע איפה זה "שם", אבל אני מאמין שזה איפשהו,
ואני מקווה שזה יפה"
ואני חושב שלאחרונה מצאתי את מה שיפה,
ולמרות שכרגע אני בלעדיה ואני פה והיא שם,
אני מאמין שאם אצעד בהקשבה לדרך,
הדרך תיהפך משם לפה,
צעד אחר צעד.
תודה ג'ון
4 קוראים אהבו את הביקורת
4 הקוראים שאהבו את הביקורת
