קראתי את הספר הזה לפני כמה שנים.
מה זכרתי?
זכרתי שהוא היה פנטזיה קלה, מהסוג שאפשר לבלוע בשיעור גיאוגרפיה כפול.
זכרתי שהכתיבה היתה לא רעה בכלל.
זכרתי שבתחילת הספר הגיבור המבוגר חוזר אל אזור ילדותו, נזכר במה שקרה בקיץ כלשהו אי אז, נפגש בכמה מגיבורות אותם המקרים של הקיץ ההוא, וזכרתי -
זכרתי אכזבה.
סמיכה, תהומית, כואבת.
זכרתי את הגיבור עומד מול הנשים ההן ומתבייש במה שהפך להיות. מרגיש שהן מאוכזבות ממנו, שהוא אינו ראוי למה שעשו למענו בקיץ ההוא, מרגיש בושה עמוקה וחדה ומאיינת, שאיינה אז, ביום קיץ חם, שלוש וחצי בצהריים, בשיעור גיאוגרפיה באולפנה ירושלמית קטנה, גם אותי.
לפני שבועיים הלכתי לספרייה, והכריכה הכחולה היפה של "אוקיינוס בקצה המשעול" הציצה אליי ממדף ה"נוער - מומלצים".
לקחתי.
יש משהו מסקרן בקריאה חוזרת של ספר שהשאיר בך משהו.
כמעט תמיד הפעם השניה תהיה אחרת, תשאיר בך חותם אחר.
לפעמים זה מעיד על התבגרות, על פרספקטיבה אחרת, על התגבשות של טעם ספרותי.
ולפעמים?
לפעמים אני קוראת ספר שוב, ומגלה שנקודה שראיתי כמרכזית בספר מוזכרת אולי בחצי פסקה. שרעיונות שהתרוצצו בי לא מעט זמן אחר כך קשורים לספר קשר רופף בלבד. או יותר מזה - שמשהו שנצרב בי לא כתוב שם בכלל, זאת אולי פרשנות ישנה שלי או נקודת מבט עקומה מפותלת.
כשדברים כאלה קורים לי המסקנה שלי ברורה: הנקודה הזאת שנרמזת בקושי בספר זכורה לי כל כך בחדות, כי אצלי, בתודעה שלי, יש לה משקל גדול.
בדרך כלל אני לא אוהבת את התגליות האלה. הן שופכות אור על תכונות פחות נעימות שלי.
והנה אני קוראת שוב את "אוקיינוס בקצה המשעול".
ויש שם גיבור מבוגר החוזר אל אזור ילדותו, נזכר במאורעות קיץ כלשהו אי אז, פוגש את הגברות המפסטוק, חש בושה קלה באיש הבורגני המשעמם שהפך להיות, ו - זהו.
הבושה העמוקה, האיומה, המאיינת ההיא לא היתה יצירת כפיו של ניל גיימן. היא היתה כולה שלי.
למדתי לדבר בגיל מוקדם מאוד.
למדתי לקרוא בגיל שלוש וקצת.
ניחנתי ביכולת לעשות רושם, כלומר, גם בנושאים שאני לא יודעת עליהם הרבה אני נחשבת משום מה ידענית גדולה.
גם היום, חברות, קרובי משפחה ואפילו אנשים שלא מחבבים אותי בכלל מתארים אותי בדרך כלל במילים "היא מאוד אינטליגנטית".
כל פעם שאומרים את זה אני מתכווצת. ולא מענווה.
בכיתה ט' לא למדתי בכלל.
קראתי, ציירתי, דיברתי, חלמתי.
המחברות היו ריקות, את המבחנים עשיתי כלאחר יד.
המורות לא שמו לב, כי הידע המועט שהיה לי הצליח לחפות על חוסר הלמידה.
באמצע כיתה י' תפסה החברה הטובה שלי את המצב לאשורו. היא ניערה אותי חזק מאוד, השלימה איתי חומר של שנה וחצי בעשרים מקצועות והחזירה אותי למסלול למידה מתקבל על הדעת.
אבל יש דברים שאי אפשר לתקן, ואחרי כמה כשלונות במבחנים במתמטיקה ירדתי הקבצה.
זה לא נתון שאני מתביישת בו במיוחד; עשיתי בחיי דברים מחפירים יותר משלוש יחידות מתמטיקה.
אבל כל מי ששמע איכשהו את העובדה הזאת לטש בי עיניים ושאל, במילים אלה או אחרות:
"עשית שלוש יחידות מתמטיקה? אבל למה? את כזאת גאון!"
השאלה הזאת בנוסחיה השונים היא בעיניי הדגמה קלאסית לחוב שלי לחברה.
אנשים שבקושי מכירים אותי, שאני לא חייבת להם כלום, מצפים ממני באמת ובתמים לעמוד בכל מה שהיכולת האינטלקטואלית שלי כביכול מחייבת.
גיליתי שאני מחויבת להרבה מאוד אנשים.
להורים שלי.
למורות שלי.
לסבתא שלי שחולמת שהנכדה המבריקה שלה תהיה רופאה.
לקרובים. לשכנים. למכרים רחוקים. לעמיתות לעבודה.
לקהילה, ליישוב, לחברה, למגזר, למדינה, לעולם.
ואני פוחדת, אני רועדת מפחד.
אני מפחדת לעשות משהו שיאכזב את כולם.
אני מפחדת לטעות. אני מפחדת מהידיעה שיום אחד תשיג אותי, שלא עשיתי את כל מה שאני צריכה לעשות, שלא שילמתי על המתנות שקיבלתי. שאני לא מה שהייתי צריכה להיות.
אני מפחדת לא להגשים ציפיות, אני מפחדת לא להיות מבריקה ומוצלחת ונהדרת ורגישה ומצחיקה ומדהימה עם ילדים וטובת לב ונדיבה ומקסימה.
כי אני לא כזאת. בתוך תוכי אני ילדה קטנה ומבוהלת, להוטה לרצות, מנסה בכל הכוח לא לצאת מהקווים.
וכשאומרים לה "איך את צובעת מקסים!" האצבעות הקטנות שלה מתהדקות סביב הטוש שהיא מחזיקה:
עכשיו בוודאי שאסור לה לטעות. עכשיו אסור לה לחרוג אפילו במילימטר.
פרקי אצבעות מלבינים, את ילדה כזאת טובה, פפר.
וככה כל המחמאות שאני מקבלת נופלות אל החור השחור הזה.
הן לא עוזרות. הן לא נעימות. הן לא מקלות את הפחד - הן מעצימות אותו.
זה רק עוד שטר חוב, עוד מישהו שמצפה ממני למשהו, ואני, לעזאזל, לא רוצה לאכזב, אני מפחדת עד מוות.
הפחד הזה, כמו שאמרתי, מלווה אותי שנים. מאז שאני זוכרת את עצמי.
הייתי ילדה עם עיניים גדולות שמסתכלת כל הזמן לדעת מה היא צריכה לעשות, מה מצפים ממנה, מי היא אמורה להיות עכשיו.
אני עדיין כזאת: עמוק מתחת לפני השטח.
ויש לי ביטחון עצמי, אם שאלתם: מסך לא חדיר שמסתיר מכולם פחד תהומי - לטעות, לא להגשים, לאכזב.
שוב הפנס הארור הזה מאיר מפלצת רדומה עמוק בנקיקים האפלים שלי.
מכל הדברים שאני שונאת בעצמי, הפחד הזה מאכזבה הוא הדבר הראשון שאני רוצה להיפטר ממנו.
כמה לילות היא ליוותה אותי וכמה התקפים של שנאה עצמית.
כמה מילים טובות שאמרו לי והשלכתי לצדי הדרך, שלא ייאשו אותי עוד יותר.
כמה אנרגיה נפשית שמתבזבזת על המסכה שלי, על המסכות של החכמה והאמיצה והמצחיקה והמוצלחת.
כמה דם.
כמה דמעות.
אל תגידו כלום. זה לא עוזר, זה רק מפחיד.
