ביקורת ספרותית על אוקיינוס בקצה המשעול - פרוזה # מאת ניל גיימן
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 28 בפברואר, 2015
ע"י נצחיה


אחד הזכרונות המוקדמים שלי הוא תחפושת. כלנית עם חצאית קרפ אדומה, גרביונים ירוקים וכתר עלי-כותרת, עולה על כיסא בגן, וילד אחר, מחופש לקאובוי, מושך אותה שתרד וקורע את החצאית. מאוחר יותר אמא שלי הגיעה למסיבת התחפושות, וכעסה על שקרעתי את התחפושת שהיא עבדה עליה בדי עמל, ואני הייתי ברוגז, ולא השתתפתי במסיבה. זו התמונה שנשארה באלבום: ילדה בוכה עם חצאית קרועה ואצבע בפה, יושבת על הברכים של אמא, וצופה בשאר הנסיכות והקאובויים רוקדים במסיבה. זה זיכרון אישי שלי, כי אמא שלי זוכרת סיפור אחר לחלוטין על ילדה שהגיעה לגן וגילתה שחוץ ממנה רוב הילדות לובשות טולים לבנים ותחרות, ולכן קרעה את התחפושת שלה.

עכשיו אני אעבור לציטוט של עצמי. כן, זה לא מאוד צנוע, אבל לא אכפת לי. להלן הדברים שכתבתי על ספר בשם "הלב הקבור" לפני כעשרה חודשים:

שמעון אדף כותב יפה. מצוין אפילו. שילוב של קלילות וכובד ראש, והתבוננות רבה. הנה דוגמה, תוכלו לשפוט בעצמכם:
"מסיבת יום ההולדת האחד-עשר של אמיר נחגגה בערב קיץ מהביל, בחצר ביתם. המתנות היו שגרתיות, ילקוט של דרגון בול זי, משחק מחשב של ספיידרמן, קלפים של באטמן, דמויות משחק של שר הטבעות, יומנים ומחברות עם כוכבי ערוצי הילדים השונים. בחיבור הברכות לא הושקעו מאמצים יצירתיים; את זה ציין אביו בצקצוק שפתיים, תוך הבעת דאגה אמיתית לגורל שפתו של דור העתיד - ברוב הברכות הופיעו שגיאות כתיב. חלק מהילדים, בעיקר הבנים, התלוננו בלחש שהעוגות לא מתוקות מספיק. הליצנית לא הצחיקה ולא שיעממה. אף ילד לא שבר עצם בגופו שלו או בגופו של ילד אחר, בריתות חדשות לא נכרתו, חוזים ישנים לא הופרו. הילדים שהוזמנו למסיבה הלכו כלעומת שבאו."

אמיר (בסגול. יש כאן איזה משחק מילים בצימוד עם שם המשפחה) הוא ילד רגיל בן 11. מאוד רגיל. אפילו, ואני מודעת לכך שזו סתירה פנימית, יותר מדי רגיל. רק שביום בהיר אחד קורים לו דברים מאוד בלתי רגילים. וזה סיפור הדברים הבלתי רגילים הללו. עד כאן בסדר. הדברים הלא רגילים קשורים לשדים ורוחות ושאר יצורים שלא מן העולם הזה. גם כאן אין בעיה. השדים והרוחות שאובים מהמיתולוגיה היהודית. ניסיון מעניין, ואפילו מסקרן.

אבל...
אני יודעת שאתם יודעים שיש כאן אבל. וזה חייב להיות אבל גדול, כי נתתי לספר שני כוכבים מחמישה, וגם זה בקושי. הנקודה היא שזה פשוט לא עובד. הדמויות לא אמינות, וכך גם התהליכים שעוברים עליהם. אני יודעת שספר פנטזיה בהגדרתו לא אמור להיות אמין, ובכל זאת אמור להיות משהו אמיתי בבסיס. מין תחושה של הקורא שאמנם יש כאן כללי משחק השונים מהמציאות הרגילה אבל יש כללים. והדמויות משחקות לפי הכללים הללו. ועוד צריכה להיות תחושה של עומק. שמה שסופר הוא רק קצה קצהו של מה שאפשר לספר לנו, אלא שמפאת קוצר הזמן והיריעה דברים זוקקו ותומצתו. ובעיקר צריכים להיות קצוות פרומים. בעיקר כאשר העלילה נעה מהריאלי לפנטסטי וחזרה. אם הכל מסתדר יותר מדי חד וחלק, התחושה היא יותר של משל, ולא של סיפור פנטזיה. לצורך תחושת האמינות המבוטאת בעומק, מותר וכדאי שלא כל דבר בעלילה יהיה סמלי, שלא כל הסמלים יקבלו פיענוח חד משמעי או פיענוח בכלל, ושלא הכל בא על מקומו בשלום. לא בספר הזה, בכל אופן.

===
עד כאן "הלב הקבור" עם שני הכוכבים שלו. ועכשיו לספר "אוקיינוס בקצה המשעול"
וגם כאן אתחיל בציטוט מתוך הספר, על יום הולדת.
"אף אחד לא בא למסיבת יום הולדתי השביעי. היה שולחן עמוס ועליו רפרפות וקעריות מוס, כובע יום הולדת לצד כל צלחת ועוגת יום הולדת עם שבעה נרות במרכז. על העוגה צוייר ספר בעזרת זיגוג. אמא שלי, שאירגנה את המסיבה, אמרה לי שהאישה במאפייה אמרה שהם אף פעם לא קישטו עוגת יום הולדת בציור של ספר, ושבנים בדרך כלל רוצים כדורגל או ספינת חלל. אני הייתי הספר הראשון שלהם".

המספר, ששמו אינו מוזכר לאורך כל הספר, הוא ילד חובב ספרים, מוזר ומבודד. הוא חוזר ברטרוספקטיבה אל שבוע בעברו, בעת שהיה בן שבע ולמד להכיר ילדה מוזרה בת 11, שחיה עם אמא שלה ועם סבתא שלה בחווה מבודדת בקצה המשעול. כך נפתח סיפור פנטסטי, הקשור לשדים, רוחות, יצורים מיתולוגיים ושאר כוחות קסומים ומוזרים. יותר מכל יש כאן טריגרים מעוררי חשיבה על הדימיון של ילדים, על מה שהם יודעים ומה שלא, ועל הפחדים הכמוסים שלהם. וגם שאלה בדבר קשיחותו של הזיכרון.

עד כאן הדימיון בין הספרים, ועכשיו השוני. כי הסיפור הזה אמין מאוד. ומעניין. יש קצוות פרומים, רוב הדברים ניתנים לפרשנות כפולה, ובדרך כלל אין סמלים, או שלא חייבים בכוח לפענח אותם, ואפשר להשאיר את העלילה במישור הפשט הפנטסטי שלה. וזהו. רק כדי להגיד שמשתי מערכות זהות מאוד של חומרים, יכולים לצאת שני ספרים שהם בו זמנית דומים מאוד, ובה בעת שונים ביותר. ללמדך שכתיבה זקוקה למגע של קסם. ואם הוא איננו זה לא משנה שכל הרכיבים במקום ושלכותב יש כישרון כתיבה. ואם הקסם קיים, אז השמים הם הגבול, והתוצאה מרנינה.
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נצחיה (לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
דושקה, פערי נרטיבים היו מאז ומעולם. עם השנים גיליתי שאמא שלי לא טורחת לזכור פרטים קטנים. היא זוכרת את התמונה הגדולה ומשלימה את הפרטים לפי הצורך. לפעמים היא אפילו מייצרת את התמונה הגדולה ואז משלימה פרטים לפי הצורך. אז כמובן שאני תמיד צודקת. לאחרונה, בכמה ויכוחים מביכים עם הילדים שלי התברר שגם אני, כאמא, לא ממש זוכרת פרטים קטנים. ואז זה הופך את כל הסיפור להיות עגום למדי.

אני אוהבת את אדף באופן כללי, על אף שאל "הלב הקבור" פחות התחברתי.
dushka (לפני 10 שנים ו-6 חודשים)
ממש לא מזמן גיליתי פער משמעותי מאוד בין הנרטיבים שלי ושל אמא שלי לאותה הסיטואציה וזה היה די מערער. מגע הקסם היה שלי אבל נראה לי שהאמת (היחסית) המרה לצדה.
דווקא למיטב זכרוני נהניתי מהלב הקבור (ובדרך כלל הספרים של שמעון אדף גורמים לי להרגיש לא אינטליגנטית כי אני לא מבינה כלום) ועדיין לא קראתי את זה אבל "לעולם לא עולם" הוא בדיוק כמו שתיארת ואפילו יותר אז עשית לי חשק.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ