לוסי סנו, בחורה צעירה, אנגליה, מתמודדת עם החיים כמעט לבדה.
היא מגיעה לוילט שבבלגיה ומתפרנסת מהוראת השפה האנגלית בפנימיית בנות.
התקופה היא אמצע המאה ה-19.
מדאם בק, מנהלת פנימיית הבנות, היא אשה חשדנית שעוקבת אחר עובדיה.
לוסי אוהבת את עבודתה, אך חשה בדידות רבה הגורמת לדכדוך.
תחילת הסיפור היה מרתק, אך ככול שהסיפור נמשך,
הוא הפך למתיש ומשמים.
לדעתי, היה אפשר לקצר חלק נכבד מהתיאורים המייגעים....

ספרות יפה ועמוקה ומאד ערכית. אבל חופרת ולעיתים משעממת מה שגרם לי לדלג על קטעים שלמים יש בה גם קטעים שלמים על תאולוגיה נוצרית

גילוי נאות בטרם ביקורת-
ג'יין אייר היה הספר הראשון שקראתי כנערה וטילטל את עולמי, וואחד טלטול.

ניגשתי לקרוא את וילט בערך עשרים שנה אחרי אותו צונאמי ואני מניחה שהדברים יושפעו כך או אחרת ממנו.

וילט הוא סיפור נועז של אישה שיוצאת - גם אם מחוסר ברירה - למסע. אני מניחה שבתנאים החברתיים והכלכליים אותם תיאר יש מקום לקוראו בביקורת פמינסטית כאשה הקוראת תגר ומעזה לחרוץ את גורלה, חרף נחיתותה המעמדית-כלכלית. העניין הוא שנדמה לי כי ברונטה עצמה היתה מעקמת פרצוף נוכח פרשנות שכזו, ולאורך כל הרומן דמותה של לוסי, גיבורת הסיפור, נעה בין תעוזה לבין הכחשה עיקשת שלה עצמה (המתבטאת למשל בבחירתה ללבוש שמלות דהויות, כהות ולא רק מהעדר ברירה). יש בה בוז ציני כלפי נערות מעודנות ומטופחות ובכלל כלפי מי שקורא את המציאות באופן בינארי ונהיר.

לוסי אינה דמות שעוררה בי אהדה, הזדהות או אהבה (בשונה מג'יין אייר באופן מוחלט כמעט), היא פעמים רבות נדמתה לי כצדקנית, מעצבנת אך גם מעוררת הערכה, מחשבה או הרהור. הדמות שהיא נקשרת אליה בהמשך, אף עוררה בי סלידה רבה יותר, ואולי יש בכך קסם שהמחבר יוצר דווקא דמויות שאינן מתחבבות בקלות, ובכל זאת דרכן משמיע קול אותנטי שאינו מתחנף לקורא ומנסה לרצותו.

הספר פורש תמונה חברתית - כלכלית בת זמנה שהיא לכשעצמה מרתקת ופחות מוכרת ביופיה וכיעורה, לדעתי. מזמין מחשבה, אך לא התאהבות.

בשלים לכך?

כמה אני אוהבת את שרלוט ברונטה.. כמה אהבתי כשאמא שלי הקריאה לי את ג'יין אייר לפני השינה.
בערך באותה מידה אהבתי את "וילט". למרות השפה המעט מסובכת, המטאפורות, הציטוטים מהתנ"ך והברית החדשה וההטפה הלא פוסקת של המאה ה-19-
התרכזתי בעלילה, בגיבורה ובמסר.
כמה אפשר לקרוא על הגיבורות היפות, הזוהרות שרק יש חשק לחנוק אותן מקנאה?
גם אני יותר לוסי סנו מפולינה הום- ובדיוק בגלל הספר הזה תופס את מקומו בכבוד על המדף שלי.

ספוילרים!

שלום לך, שרלוט. חיים קלים בטח לא היו לך. סחטיין על הסיפור, סחה על הכתיבה. ואיזה נושא מעניין בחרת לנו! על ההבדל המהותי והתהומי שבין אהבת ניצוצות שמבוססת על משיכה פיזית לבין אהבה שבאה מתוך חברות וכבוד הדדי. פשששש
יצא לי לאהוב רק פעם אחת בחיים, עם בן זוגי הנוכחי. אהבת ניצוצות. אני מרגישה צער כלפי אנשים שמעולם לא חוו אהבה שכזו. איך אפשר לעבור חיים שלמים בלי הרגש האינטנסיבי והעמוק הזה? ובכל אופן, שרלוט דווקא לועגת לסוג הזה של האהבה (אולי כי היא נכשלה?) ומעניקה עליונות לסוג השני, שמעולם לא יצא לי לחוות ואני אפילו לא מצליחה להעלות על דעתי איך עובדים איתה. חברה טובה סיימה לפני שנתיים קשר ארוך ורציני מגיל 15, שמבוסס על אהבת ניצוצות, ומחפשת בימים אלו את הסוג השני. אולי יש משהו יותר רגוע ומתון (לכאן ולכאן) בסוג כזה של מערכת יחסים.
מומלץ!

ספר נחמד מאוד, לדעתי הדבר קשור בתרבות הכתיבה דאז שהיו משלבים בכתוב דרשות דתיות ארוכות ואנשים נמצאו בהגיגים תמידיים אודות הפיכה ל"אדם טוב יותר" , בכל מקרה - הספר מלא בהן,בדרשות הללו ולעתים זה קצת מכביד וגורר את העלילה. יחד עם זאת, מדובר באשה אמיצה בעלת חשיבה עצמאית (דבר שלא היה כל כך נפוץ אז,בזמנים שנשים נשלטו ע"י גברים), אשר מתארת את הקורה סביבה,לעתים מתוך נקודת מבט של "הסובלים" לעומת "הזוכים" בחיים. זה לא כל כך נורא, היו נקודות שהזדהיתי אתה וזה היה מפליא לראות איך ממרחק השנים - אדם נשאר אדם באשר הוא והמחשבות נשארות אותן המחשבות...
לסיכום - ספר מעניין,מושך לקריאה, רציתי לחזור אליו כל יום, ה"דרשות" הארוכות מעט מפריעות אבל בהתחשב בסגנון דאז - לא נורא.