ביקורת ספרותית על וילט מאת שרלוט ברונטה
ספר בסדר

---

גילוי נאות בטרם ביקורת-
ג'יין אייר היה הספר הראשון שקראתי כנערה וטילטל את עולמי, וואחד טלטול.

ניגשתי לקרוא את וילט בערך עשרים שנה אחרי אותו צונאמי ואני מניחה שהדברים יושפעו כך או אחרת ממנו.

וילט הוא סיפור נועז של אישה שיוצאת - גם אם מחוסר ברירה - למסע. אני מניחה שבתנאים החברתיים והכלכליים אותם תיאר יש מקום לקוראו בביקורת פמינסטית כאשה הקוראת תגר ומעזה לחרוץ את גורלה, חרף נחיתותה המעמדית-כלכלית. העניין הוא שנדמה לי כי ברונטה עצמה היתה מעקמת פרצוף נוכח פרשנות שכזו, ולאורך כל הרומן דמותה של לוסי, גיבורת הסיפור, נעה בין תעוזה לבין הכחשה עיקשת שלה עצמה (המתבטאת למשל בבחירתה ללבוש שמלות דהויות, כהות ולא רק מהעדר ברירה). יש בה בוז ציני כלפי נערות מעודנות ומטופחות ובכלל כלפי מי שקורא את המציאות באופן בינארי ונהיר.

לוסי אינה דמות שעוררה בי אהדה, הזדהות או אהבה (בשונה מג'יין אייר באופן מוחלט כמעט), היא פעמים רבות נדמתה לי כצדקנית, מעצבנת אך גם מעוררת הערכה, מחשבה או הרהור. הדמות שהיא נקשרת אליה בהמשך, אף עוררה בי סלידה רבה יותר, ואולי יש בכך קסם שהמחבר יוצר דווקא דמויות שאינן מתחבבות בקלות, ובכל זאת דרכן משמיע קול אותנטי שאינו מתחנף לקורא ומנסה לרצותו.

הספר פורש תמונה חברתית - כלכלית בת זמנה שהיא לכשעצמה מרתקת ופחות מוכרת ביופיה וכיעורה, לדעתי. מזמין מחשבה, אך לא התאהבות.

בשלים לכך?

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על וילט