ביקורת ספרותית על אור קדומים מאת ג'ון באנוויל
ספר טוב

---

אלכסנדר קליב הוא שחקן עבר מזדקן, אשר יושב בחדר עבודתו המבודד וכותב בגוף ראשון את זכרונותיו, כמו גם את קורות חייו בהווה. הסיפור מתחיל בפרשת האהבה הראשונה שלו אותה ניהל בגיל חמש עשרה עם סיליה גריי, אימו בת השלושים וחמש של חברו הטוב ביותר. בהווה של הספר קליב מקבל הצעה מפתיעה למדי לגלם את התפקיד הראשי בסרט על חייו של סופר ואקדמאי מסתורי. בין לבין אנו למדים על אירועים שונים מחייו ששיאם הטראגי הוא התאבדותה של קס, ביתו היחידה והאהובה. התמה המרכזית של הספר, לדעתי, היא הזיכרון, ועד כמה הוא מבנה מלאכותי ומטעה שאנו יוצרים בעצמנו כל הזמן. זהו נושא חביב למדי על סופרים וזה אינו הספר הראשון שקראתי בנושא (גם "תחושה של סוף" מאת ג'וליאן ברנס עוסק בשבריריותו וחולשתו של הזיכרון, אם כי לדעתי באנוויל עושה זאת טוב יותר.

אין ספק שהספר כתוב ביד אמן ובאנוויל הוא מה שנקרא סופר של סופרים (כנראה שלא בכדי הוא זכה בפרס הבוקר כמו גם בפרס ע"ש פרנץ קפקא, אותו קיבל גם עמוס עוז שלנו ב-2013!). יכולות ההתבוננות, ההבחנה והתיאור שלו וקסם השימוש בשפה מעוררים התפעלות כמו גם קינאה עזה בכל מי שאי פעם קרא ספר או חשב לכתוב אחד. יתרה מזאת, באנוויל יוצר בצורה מכוונת ומחושבת סימליות, כפילויות והקבלות בין העלילות, בין השאר בשמות הגיבורים ובמערכות היחסים המשתקפות זו בזו כך שכל סטודנט לספרות מתחיל יוכל למצוא כאן בקלות חומר לכמה וכמה עבודות סמינריוניות. (לדוגמא, שם הסרט בו הוא משחק נקרא "המצאת העבר", דה!)

כפי שניתן להבין הספר כתוב היטב וגם לרוב מעניין ומעורר מחשבה. אבל, ויש כאן אבל גדול, עודף התיחכום והמורכבות יצרו אצלי תחושה של ניכור וריחוק מן הגיבור ומן העלילה. הרגשתי שהסופר מודע מדי לעצמו ולמלאכת הכתיבה, ועודף המודעות הזאת משתקף ביצירה ופוגע בראשוניות שלה ובחיבור הרגשי של הקורא. התוצאה היא תוצר שהוא מצד אחד מעורר השתאות ומן הצד השני טרחני כמו גם מנותק רגשית. צר לי אם השורה התחתונה מבלבלת, אך הרושם שהספר הותיר בי הוא לא פחות מבלבל.

נב מסתבר שהספר הוא החלק השלישי מתוך טרילוגיה על אלכנדר קליב, ששני חלקיה הראשונים לא תורגמו לעברית. אך הספר בהחלט עומד בפני עצמו ולא הרגשתי כל צורך או רצון לקרוא את שני הספרים האחרים.

» ביקורות נוספות של שין שין
» ביקורות נוספות על אור קדומים