איזושהי תוגה אפורה אופפת את הספר הזה. זהו לא ספר פרוזה רגיל, שבו התקדמות העלילה והתפתחות הדמויות הן לינאריות וברורות. בספר הזה כלל לא מובן מי הן הדמויות החשובות, או מי היא בכלל הדמות הראשית, אם ישנה כזאת. רק לקראת הסוף, מתחיל הקורא לחשוד שכל הדמויות השוליות שאנדרסון מרחיב עליהן את הדיבור, אינן אלא כעין לווינים שסובבים סביב כוכב הלכת המרכזי, שמבליח כדמות הצופה מן הצד במרבית הסיפורים הקצרים שמהם מורכב הספר.
כל סיפור קצר מאיר דמות שולית אחרת, בפסיפס האנושי שמרכיב את עיירת עמק-היין - ויינסבורג שבאוהיו. רוב הדמויות מתוארות באופן מעט גרוטסקי, וחייהן מוצגים לרוב כתקלה טרגית-קומית של הגורל. אין לצפות בספר הזה לדמויות מהממות ומרהיבות באישיותן. הן אפורות, ולכן כל העיר הזאת אפורה; אסופה של אנטי-גיבורים שהחיים פגעו בהן בשלב זה או אחר.
ודווקא הדמות הראשית, זו שצופה ומתבוננת בכל וכל העת ממשרדה במערכת עיתון 'הנשר', דווקא היא זו שגלום בה הפוטנציאל לשבור את השלשלאות האפרוריות ולפרוש כנפיים - כאותו נשר - ולעוף הרחק מאותה אפרוריות של עיירת ספר אמריקאית, אל עבר העיר שאורותיה מנצנצים באופק. ובאמת, כל הספר הוא מעין טנדנציה בלתי פוסקת של הדמויות לעבר אותה העיר. חלק מן הדמויות הגיחו ממנה (או מעיר אחרת כלשהי במערב-התיכון, לצורך העניין), או נושאות ללא את העיניים שלהן אליה (בעיקר הצעירים, שמבינים שלא לנצח ישרצו בביב העיירה המצחין הזה). הקורא שליבו יוצא אל הדמויות, לא יודע אם גם שם לא תלווה אותן העליבות של חייהן, ולכן, הקריאה בספר קשה - יש הבלחים של הזדהות עם הדמויות, אבל מתוך חמלה (כזאת שלעתים מביאה את הקורא לידי דמעות), ולא מתוך שותפות.
הדמויות בספר בודדות מאד. גם האהבות שלהן אינן אלא 'הליכה-לעבר', נצנוץ קלוש של משהו אמיתי, אבל אף פעם לא ה-דבר האמיתי. האוצרות כולם נשמרים לעד חבויים בתוך הקיר, מאחורי רגל המיטה. בלי עתיד. בלי תקווה.
אולי רק עם חלום.

אם הייתי צריכה לגור בוויינסברג, אוהיו, נראה לי שהייתי מתחרפנת.
איזה אנשים משעממים. איזה חיים משעממים יש להם. והכי גרוע - הם כאלה דרמה קווינס שהם בטוחים שהחיים שלהם מלאים בטרגדיות או התרגשויות או סערות, או מה שלא יהיה.
הספר כולל 21 סיפורים קצרים, כל אחד מהם על תושב אחר של העיירה.
כל הסיפורים ללא יוצא מן הכלל חסרי פואנטה. פשוט נגמרים באמצע. רובם גם חסרי עלילה. הייתי יכולה להשלים עם זה ואפילו להנות, לו הכתיבה היתה משהו מיוחד. אבל לא, כתיבה סתמית לחלוטין למעט פנינים בודדות בתוך ערימת השחת הזאת.
הסיפור היחיד שאיכשהו הצלחתי להתחבר אליו ולגיבור שלו הוא "יראת שמים", אבל גם הוא נגמר באמצע, בלי סיום אמיתי.
אני לא יכולה להגיד שממש סבלתי, אבל באמת, כאשר מחכים לי על המדף החדש של קרלוס רואיס סאפון, האמריקאי השקט של גרהם גרין ועוד אחרים, פשוט לא יכולתי לחכות לסיים כבר עם הספר הזה, ולא כמחמאה.

אלוהים מרחם על ילדי הגן, ואנדרסון חומל על תושבי העיירה הזו, בלי סיבה מלבד העובדה שהם קיימים בה.
הספר מרגיש קצת בראשיתי. כלומר, דומה לסגנון הכתיבה האמריקאית ששלט בעשורים שאחרי יציאתו לאור של הספר הזה, אך קצת פחות מדויק, ויותר תמים.
יש כאן עולם שלם, שפרטים ממנו לפתע נושקים לפרטים אחרים, על קו הזמן, או בקירבה גאוגרפית, או מתוך אהבה בלתי ממומשת. התחושה שאתה מרחף בתוך העיירה כמו רוח רפאים ושומע סיפור בבית אחד, ואז נודד לבית אחר כדי לשמוע את הסיפור מנקודת מבט אחרת, היא תחושה ממכרת למדי.
המרכיב שזורח מעל שאר האלמנטים בספר הוא כתיבת הדמויות המרהיבה. עבודת נמלים של תיאור רגשות ומחוות קטנטנים וחמקמקים. אז למרות שאלו חיים שאנחנו כנראה לא נזכה לחיות, חיים של כמה רחובות ונשיאת עיניים אל העיר הגדולה הקרובה, אבל החיים, בסיכומו של עניין, הם אותם חיים, והמאווים אותם המאווים.

יפה מאוד.

"ולו יתן לי אבר כדרור, לעוף אל תילי לקרא לי דרור" שרה אתי אנקרי הנפלאה את מילותיו האלמותיות של יהודה הלוי.
הדיסק מתנגן לו ואני חושבת על סיפורי הספר שאך זה סיימתי לקרא. עיירה אמריקאית קטנה בתחילת המאה הקודמת. על פניו אין רחוק ממנה ליהודה הלוי אבל בכל סיפור שבספר ישנה לפחות דמות אחת שחשה שחייה לא זרמו בערוץ לו קיוותה וחולמת על היום שבו תוכל לעוף גבוה ורחוק כמו ציפור. אנשים שזקנו לתוך מציאות מאכזבת, צעירים שחלומותיהם לא מעיזים להתממש. אנשים בפינה נידחת. כל סיפורי המקום הזה מחוברים לרומן אנושי מעודן ורגיש שרווד אנדרסון אוהב אותם חומל עליהם ומגלה בהם את ניצוצות האור שמאירים את חיי השיגרה שלהם. על הספר כתוב "יצירת מופת" מקובלת עלי הסופרלטיבה.