“קולין פנוויק נשלח לחיות עם דודותיו לאחר שהתייתם מהוריו. וורנה, הצעירה מהשתיים, היא אשת עסקים ממולחת ולה אחיזה כלכלית איתנה בעיירה. אחותה, דולי, היא טיפוס עדין בעל נפש רכה כשל ילד תמים, דואגת לצרכי הבית ורוקחת תרופה (dropsy cure)- את מרכיביה היא מסרבת לחשוף- אותה היא מוכרת מהצד. חברתה הקרובה ביותר של דולי היא קתרין, אשה שחורה המגינה בקנאות על דולי הצנועה והוותרנית ומשום מה טוענת לשורשים אינדיאנים.
התרופה שדולי רוקחת (קולין וקתרין עוזרים לה לאסוף את המרכיבים אך בזמן שהיא רוקחת אותה, נאסר עליהם להתקרב) הופכת לפופולרית ואף מתחילה להפיק רווחים, וכך וורנה מחליטה להתערב. היא מזמינה "מומחה" שיעזור לה להקים עסק, מזמינה מכונות ושוכרת מקום. היא מארגנת פגישה בין דולי לד"ר מוריס ריץ בה הם מספרים לה על רעיונם לשווק את התרופה, אך הרעיון לא עולה יפה וההתנגשות בין השתיים היא בלתי נמנעת. דולי מחליטה לעזוב את הבית ולעבור לגור על בית עץ (מה שבילדותי נקרא "מחנה") שבפאתי העיירה. וורנה מנסה להשתמש בהשפעתה על אנשי החוק, הכומר ומס' דמויות מרכזיות נוספות בעיירה כדי לגרום להם לחזור הביתה, ללא הצלחה. השופט (בדימוס) קול, שהגיע עם קבוצתה של וורנה כדי לשכנע את השלישיה לרדת מהעץ עליו טפסו, מצדד בהם ומחליט להשאר. בשוגג, נשמטת מידה של דולי צנצנת הפוגעת בראשה של אשת הכומר. המשלחת עוזבת וחוזרת מאוחר יותר בנסיון נוסף לפזר את החבורה, ומשלא עולה בידם, הם עוצרים, כמובן, את הכושית- ואוסרים אותה. מכאן מתרחשים עוד כמה ארועים אותם אשאיר למעוניינים לגלות בעצמם. אין פה הפתעה או מתח, פשוט נראה לי שזה ספור שכדאי לקרוא בשל הפשטות והיופי שבו.
מדוע?

העלילה אצל קפוטה היא עניין משני, במיוחד כשמדובר בכתיבתו המוקדמת. השפה, הסימפתיה המסקרנת אל הנשים המזדקנות ואל נערים צעירים המסתובבים במטבחן וההומור שלו אטרקטיבים ביותר. זהו ספור על החירות לסרב להתאים את עצמך לסביבה בכח. מע' היחסים מלבבות ומסובכות. כולם בספור הזה מחפשים אהבה, מקום לחיות בו, ובית העץ שעל האזדרכת מקבץ את כולם ומחבק אותם בשלווה בין ענפיו בעוד העיירה ואנשיה עומדים מנגד.

“It may be that there is no place for any of us. Except we know there is somewhere; and if we found it, but lived there only a moment, we could count ourselves blessed.”

הדמויות בספור הן מאד סטריאוטיפיות. לדולי, בת 60, נפש רכה של ילד. קתרין היא הכושית רפת השכל. השופט עומד בתווך והולך אחרי לבו. הכומר ואשתו הם מן הסתם נציגי הדת ולא מוצא חן בעיניהם הנסיון להתקרב לאל באופן המגדל בבלי הזה, ד"ר ריץ הנוכל הוא יהודי וכן הלאה. אך בעוד כולם נגועים בסטריאוטיפיות הזאת, מסרבים דולי, קולין וקתרין להביט בעולם דרך משקפת של דעות קדומות.
הספורים המוקדמים של קפוטה שונים מאד מ'בדם קר' או 'ארוחת בוקר בטיפניס' ומי שיקרא אותם- במיוחד את אלו בהם הדובר הוא ילד, יבין מהיכן מגיעה הסברה שקפוטה הוא זה שלמעשה כתב את 'אל תגע בזמיר' של הרפר לי.
בשנת 1995 יצא סרט בעקבות הספר בכיכובם של וולטר מתיאו, סיסי ספייסק ואדוארד פרלונג.”

“מסע של מה ששיגרת ההשקפה בחברה מסווגת,כדמויות שוליים חסרות סיכוי. מסע מתון של דמויות מסטריאוטיפים שונים,שמתואר מעיני ילד השותף למסע,ונעדר כל סטריאוטיפיות בסיפורו.אמריקה נילבבת ותמה שמשמחת את הקורא בפשטות וטוב הלב בחיבור
בין צוות ההרפתקאה.”