האדם נכלא ב1928 לאחר שסירב לחתום על הודאה מפוברקת(כשגור) על היותו תומך טרוצקי. בילה כ20 שנה במחנות העבודה
באזור קולימה שבסיביר. הכתיבה נטולת פאתוס או דרמה,ומתארת את רגעי הקיום כפי שהיו. לי קשה לקרוא בספר יותר מ3 עמודים רצוף.
האדם נטול אנושיות,אכזריות נטולת רגש. קיום וגם זה בקושי

נתקלתי בספר בהמתנה בתחנה המרכזית בסוף שנת 94(אז עוד היתה תוחלת לחנות ספרים שם,לא בטוח שהיום). היתה לי התנגדות קודמת לשם קסטנדה.כנער מישהו מכיתתי קרא בספר משנתו של דון חואן(הראשון),והתרשמותי היתה שמדובר בפיקנטריה של ספרות הפנטזיה,מזון לדמיון ולא לרוח. למרות זאת,שמו של הספר,צבעי העטיפה,ועלעול בדפיו,הביאו אותי לקחתו. היה זה הספר הראשון של קסטנדה שקראתי. הספר טילטל אותי,מאחר והתודעה שלי תפסה את המתואר כנגיש לחלוטין.

ההתנגשות בין הפנטזיה שלי על אהבה בורגנית עם בית וכלב ,למניפה הרחבה של ההוויה. זו לא היתה חוויה נעימה.

למי שרוצה ומוכן לפתח את התפיסה והמודעות זו הזדמנות. הקריאה איטית מאחר ולא מדובר בסיפור,אלא בתאור תהליך
בעזרת טכניקה סיפורית

מסע של מה ששיגרת ההשקפה בחברה מסווגת,כדמויות שוליים חסרות סיכוי. מסע מתון של דמויות מסטריאוטיפים שונים,שמתואר מעיני ילד השותף למסע,ונעדר כל סטריאוטיפיות בסיפורו.אמריקה נילבבת ותמה שמשמחת את הקורא בפשטות וטוב הלב בחיבור
בין צוות ההרפתקאה.

נאיביות מקסימה. כמה שעות של טוב לב לאיוורור המודעות. תקציר הספר המופיע על גב הספר וכאן,מטעה בהתמקדות בארועים פנטסטיים שהם שוליים להתרחשות האנושית,ליחסים בין שחורים ללבנים,ובין אנשים בכלל.

באווירתו הספר הזכיר לי את חוויית הקריאה בשביל קליפות התפוזים כילד

הגעתי לספר באורח שאינו זכור לי(זה לא היה חומר קריאה לבגרות לצערי),הייתי עסוק בדומה למספר,במציאת תבנית מוחלטת לקיום.

משוואה. מה ששאב אותי אליו יותר מהדיאלקטיקה,הוא הביטוי הריגשי. חוויית הניתוק מסביבתו והניסיון להתחבר מחדש.

הצער שלי למיקרא התפוררותו של המספר. העת בה הוא יושב נטול עניין בחיים ומשתין במכנסיו. הכאבים במגע עם בנו ומכריו.

זן לא קלטתי מזה,אבל השם והמושג נשארו היכנשהו בי,ודרשו חקירה שהגיעה כמה שנים אחר כך וסיפקה לי מענים עבורי

זן. למי שרצה להבין למה מכוונת מילה זו. הספר מתאר בדייקנות מבלי להיסחף לפאתוס והגזמות

את תהליך האימון המודרך של השרשת הזן.


בסוף 92,בעת של תקופה של אובדן מסגרת ומפגש עם מכאובי ילדות שהונחו בצד לשנים,חיפשתי עצות בחנויות הספרים. נתקלתי בספר הזה. עטיפת החלמון של המהדורה ההיא,יחד עם הזיכרון של קריאת נעורים בספר זן ואומנות אחזקת האופנוע(ממנו לא הבנתי דבר בזן),משכו אותי לספר.

הקריאה שהתארכה לי קצת(למרות קוצרו של הספר),הבהירה אופק כלשהו,ומאז החזון שהפנמתי מהקריאה,נשאר כאופק מנחה.

מומלץ מאד לכל מי שיגיע לספר

הריח של החופש בתנועה. המרחבים המיתולוגיים של ארהב יחד עם היכולת והדחף לתור. להיות תמיד במקום הבא.

התנהלות לא זהירה ,לקיחת סיכונים. חוסר הקשר לנורמות ולמהוגנות.

קל יותר לעשות את המסע דרך המשפטים של קרואק בלי לשלם את המחיר.


תודה על הנסיעה

קריסטלי. מדויק ,קראתי בתרגום הישן של אהרון אמיר. הספר עוד איתי בפנימיותי.