ביקורת ספרותית על ערכים גנוזים : שיחות על בעיות החינוך לסוציאליזם. מאת ברל כצנלסון

---

ברל כצנלסון היה ידוע כאדם חכם מאוד ומבריק, אבל לא כאינטלקטואל רחב היקף. זוכרים אותו כאיש מעשה ובצדק רב, שהרי הקים את התשתיות המרכזיות לפועל הישראלי: הסתדרות הפועלים, בנק הפועלים, הוצאת הספרים עם עובד, ועורך עיתון "דבר" וממקימיו של העיתון המרכזי בישראל לאותם ימים. אך הזיכרון שאמנם הוא מבורך יכול לתעתע והספר יכול לתקן ולהוכיח: ברל היה אינטלקטואל גדול, לא פחות משהיה איש מעשה.

ספר זה הוא תיעוד של שיחות שעשה ברל עם מדריכי נוער בסימנריון של מחנות העולים בשנת תש"א (1940), ערך אותו אפרים ברוידא שהוציא לאור את הספר לאחר מותו של ברל. הספר מונה שתים-עשרה שיחות, בחרתי לספר על שבעה מהן, מכיוון שהחל מהשיחה השמינית ברל מתמקד כמעט אך ורק במהפכה הרוסית ומדקדק בדקדוקי דקדקודים לגביה, מהפכה שנקודות החיבור שלי אליה כה מעטות. אני מודה על האמת שהרבה פעמים לא הצלחתי להבין עד הסוף מה כוונת המחבר ועל מה בדיוק הוא מדבר, כי דיבורו מאוד אקטואלי לאותם ימים, ומה לבחור כמוני ולאקטואליה המיקרוסקופית של ברית המועצות הקומוניסטית של שנות ה-40.
ולא אגב אורחא בעניין האקטואליה, לא ייאמן עד כמה הספר הזה עדיין אקטואלי. מצד אחד הוא חוצה את מוקדי הזמן, מצד שני הוא מתמקד בזמן שלו ועדיין רלוונטי לכל זמן אחר. דיבורו של איש הרוח ברל הוא מאוד קונקרטי, והנה מצאתי איש רוח שהדרך בה הוא חושב דומה לשלי, נדמה כי אנחנו רואים עין בעין. קיוויתי למצוא בברל אח ורע, ולא מצאתי כי התאמצתי למצוא, אלא רעיונותיו פגשו אותי מאליהם. ברל נכנס לקרביים של הבעיות האנושיות והחברתיות, ומדבר הרבה על יחסים בין איש לרעהו, ובין עם לשלטונו. הספר "ערכים גנוזים" נושא דברים על ערכים שהיו וכבר אינם, ערכים שהם מיסודות הסוציאליזם והתנועה הציונית הסוציאליסטית, ערכים שברל רצה לבחון אותם מחדש כדי לעורר את הרצון לדון בהם, משאבדו. רוח ביקורתית חזקה נושבת בבטנו של ברל, ואין מדובר בביקורת החוצה, אלא בביקורת פנימה. רק פנימה. כלפי התנועה שלו עצמו- פועלי ארץ ישראל. האינטלקטואל שלנו מוצא לעצמו את הבמות במקומות הריקים, משם הוא מתחיל. הבמה הזו היא המבוכה של הדור. ומהו מקור המבוכה?

עד שבאה אישיות מסויימת להיסטוריה של העם היהודי, כוחה של המסורת הייתה עוגן לכל היהודים, והסירה דאגה מליבותיהם של רבים בנוגע לכל מה שיש להישען עליו, העמוד הגדול. בא אותו האיש, שמו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, וזעזע את כל העמודים עד היסוד- כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש. כך כתב במאמרו "שינוי ערכין":
"בימים ההם עודני נער, ראשי מלא טל ילדות, לבי מלא רגשי חופש, ואני עומד בין שני עולמות, אחד נותן טעם לפגם והשני – לשבח. ויהי בשמעי קול האנחה הזאת יוצא מפי אחד מסופרינו, קול אנקת נפש, בהתרפקה על הטבע ובהשתפכה אל אור החיים, ויחרד לבי ויתּר ממקומו. וארא את התהום הרובץ בין עולמו של ישראל-סבא, הקפול בספריו ובמצוותיו, ובין העולם הגדול והרחב, וארא – ויצא לבי".
ברדיצ'בסקי מדבר בימים ההם בעודו נער, והרי ברל אל נערים מדבר. משבא ברדיצ'בסקי הדור היה צריך עמוד אחר שיחליף את המסורת שנראתה בלתי ניתנת לזעזוע כה גדול עד אז. הדור נטול המסורת שואל את עצמו מה לחייב עכשיו. היו תשובות ברל אומר, אך הן נינטשו. כך, ברל אומר, ברדיצ'בסקי נעשה למחנך העלייה השנייה.
היה מחנך שני לברדיצ'בסקי ואף יותר אקטואלי ממנו באותם הימים, יוסף-חיים ברנר, תלמידו וממשיכו, שהיה בן העלייה השנייה ממש. ברנר הובל כאסיר ברוסיה שלפני הצלחת ההפיכה הקומוניסטית ופגש אנשים רבים ביניהם גם יהודים סוציאליסטים, שהביטחון שלהם באמונות חובקות כל התפרש אצלו דווקא כסוג של ברבריות, ברל מעיד בשמו. ברנר רצה להטיל ספק בכל אלה. אני הייתי אומר שיש באותן אמונות חובקות כל גם הרבה אי ענווה. ברנר וברדיצ'בסקי קראו –ברל מסכם- "אדם, עמוד מול מצפונך וחפש את דרכך!". ברל יוצא מברנר ברדיצ'בסקי והמבוכה אל מקורות הסוציאליזם, הוא העוגן שהתנועה הציונית צריכה לפי שיטתו לקבל על עצמה. הוא קרא לכותרת השיחה הזו "בזכות המבוכה – ולא בשבחה", זאת אומרת, אנחנו לא מדברים בשבח המבוכה, מבוכה כדרך חיים, אלא שבזכות המבוכה באנו שוב לברר את דרכינו. כדבריו- "בין שבח לזכות הבדל גדול. ברנר לא כתב בשבח היאוש, אלא מתוך הכרח היאוש". ועוד אני חושב שבנקל לראות את הדמיון בין שם מאמרו של ברדיצ'בסקי "שינוי ערכין", לבין מאמריו של ברל "ערכים גנוזים". אותו שינוי ערכים של ברדיצ'בסקי, ברל המיר את אותם ערכים לסוציאליזם, אותו המצפון, שעקרונותיו כבר מעורערים עד היסוד בדורם.

ברל מתחיל בדבר ראשוני מאוד, בידיעה, הוא רוצה להבהיר את אפשרויותיה. הוא אומר, כמו רש"י, הרמב"ם, וכמו אנשי מדע גם כן, יש להגיד "עד כאן אנחנו יודעים, ומכאן איננו יודעים". זוהי חובת החיפוש, לדעת עד היכן אתה מגיע ולדעת עד להיכן אתה צריך להגיע. הוא רואה הכרח בתקופה בה הוא מדבר לעשות בירור רעיוני אפילו על הדברים המוסכמים, הוא אינו רואה בזה סכנה לערכים החברתיים של התנועה. חיפוש כזה נובע מיצר הדעת שבלעדיו אי אפשר להגיע לתשובה נכונה. תשובה נכונה מושגת על ידי ההליכה בדרך, ולא על ידי ניסיון להגיע רק למסקנה סופית, כי אז המסקנה יכולה להיות מוטעית. על דרך משל, ברל הוא המורה שיתעניין יותר בדרך התלמיד להגיע לפיתרון בשאלה מתימטית, מאשר הפיתרון בלבד, שאולי הגיע אליו בדרך המזל.

מכיוון שלדרך ניתן לתת הרבה פרשנות ולמדריכים יש משקל רב בחינוך הנערים, צריך להיזהר לא לשבור את אחדות התנועה, כי ידוע מה קורה מפרשנויות יצירתיות שמנסות להתל, הדרכים כבר מתפצלות מאליהן. לכן ברל מגדיר את המסגרת לאחדות התנועה בהשארת הפסוק החזל"י "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מסכת מגילה). על פי רעיון זה הגדרת הכפירה היא עניין אמוני גדול. הגדרת המסגרת נובעת ממה שמגדירים כעבודה זרה. אצטט מדבריו: "כיצד נגיע לאידיאלים של ישעיהו בן אמוץ, אם לא נדע איך להתייחס למה שהיה שנוא עליו?". ברל שמע מהמדריכים את האמרה הליברלית שאומרת 'מוטב ששני אנשים יאמינו בדבר שונה לגמרי ובלבד שיאמינו', בתגובה לזה הוא מתריס- "השקפה כזאת אפשר שתהא מצויה במשורר, אבל לא בחבר תנועה".
זו אמרה גדולה שדרוש אומץ כדי להגיד אותה. הפרשנויות שיוצאות מכל הגדרות שייכות לאנשי הרוח הגדולים שמסוגלים לקחת את האחריות ולהטיל ספק בכל דבר, הם אלה שיודעים לשחות במים העמוקים. מדריכי התנועה הצעירים מנגד, מדריכים לדרך. אין זה תפקידם לחצות גדרות על כל יסוד ויסוד, אחרת חינוך לא יישאר. ברל אומר כאן על עצמו, במכוון או שלא במכוון, שלו יש הסמכות לעשות את הבירור הזה, אני לא חושב שבגישתו יש פגם של ממש. אם רוצים אחדות, אי אפשר שכל קטן ישחק גדול. מטרתו להשאיר את הדיון במסגרת האמונה הסוציאליסטית, שזקוקה לאוורור רציני, אך לא למשחק ילדים. אין טוב יותר ממילותיו של ברל עצמו- "ואם המדריך יחשוב, כי הספר האחרון שקרא הוא הנושא ללימוד, אין הוא מורה טוב. חינוך של נוער פירושו: הנחלת ערכים, שחייתי אותם וסבלתי בגללם, והם נתגבשו בידי בבהירות מספקת והגעתי אליהם, בחינת קנין מקובל על התנועה".

כאשר ברל מגיע לדבר על הערכים הגנוזים, אפשר לחלק את דבריו באופן די ברור לשלושה סעיפים, כל אחד עמוד תווך, והם משתלבים זה בזה: ציונות, סוציאליזם, ודמוקרטיה. הוא מתחיל בשילוב של הציונות והסוציאליזם. "זוהי מזיגה כימית ואורגנית" אומר ברל, ולא תערובת בלבד, כי הסוציאליזם דורש תיקון עולמי, האומה הישראלית היא חלק מהעולם, ולכן חלק בלתי נפרד מהסוציאליזם זה תביעת תיקון העוול לאומה הישראלית, שהיא מעשה ידי הציונות. הציונות מנגד זקוקה לסוציאליזם כדי לתקן ערכים. במילים אחרות הציונות חסרת כל בלי הסוציאליזם, והסוציאליזם חסר חלק בלי הציונות. הציונות היא עוד חלק חוץ מהחלקים האחרים של הסוציאליזם- שחרור כל האומות האחרות. לכן צריכה להיות גם סולידאריות עולמית בין כל החלקים של אותה התנועה האוניברסלית. ברל מצטט מחנך רוסי שהוא לא מזכיר מה שמו- "אילו גם עלה בידי לטפס ולעלות לשלב העליון של ההתפתחות, גם משם הייתי תובע מכם חשבון על כל קרבנות תנאי-החיים וההסטוריה". הציונות היא תחיית האומה הישראלית וכינון הקמת מדינה, נראה שבעיני ברל היא אינה ערך כשלעצמו, אלא היא נהיית ערך באמת כשהיא מושתתת על האידיאה, האידיאה הסוציאליסטית. לאחר הגדרת האורגניות של הציונות והסוציאליזם, ברל מגיע לדבר, על הסוציאליזם.

דברים רבים ברל היה זוקף לזכותו של הסוציאליזם, מכיוון שאינני הסטוריון אינני יכול לשפוט באובייקטיביות מה מידת הצדק שבהצדקותיו, אבל אני סומך על השכל הישר שלו. אראה כעת את החלון של ברל, דרכו רואים שדווקא הליברליזם הדוגל בחופש לכאורה, אחראי לכבילת האדם, ואילו הסוציאליזם אחראי לשחרורו. יש להפריד כעת בין עקרונות הסוציאליזם, לבין הנרטיב הסטליניסטי שלו. ואגיד כי היום במאה ה-21, אני מגדיר את עצמי כליברל, אבל ברל אומר הרבה דברי טעם.

היסוד הסוציאליסטי הראשון הוא הדמוקרטיה הפוליטית. הבורגנות, הליברליזם, ראו את הסוציאליזם כריאקציונרי- משמע מחייה ערכים קדמונים שכבר אבד עליהם הכלח. הסוציאליזם תבע התערבות המדינה למען השכבות החלשות, והגבלת המכסה של שעות העבודה המקסימליות כדי לא ליצור עבדות. הליברליזם ראה את העמדה הזאת כהתנגדות לערכים הליברלים- חופש האדם ושחרור האדם מעול המדינה שמאפשרת לכל אחד לפעול כרצונו. הדבר שקרוי דמוקרטיה פוליטית שכוללת בתוכה את הערכים של התערבות המדינה והגבלת שעות העבודה, ברל זוקף זאת לזכות הסוציאליזם, ולא לליברליזם. הליברלים היה מושחת לגמרי בענייני זכויות עובדים. ברל קורא לזה "כיבוש עצום של תנועת הפועלים". אך הוא שואל, האם המשכנו בקו הזה.

בענייני חירות הרוח וחופש הדיבור, איש רוחינו מעלה את סוגיית זכות הבחירה, שגם זה דבר שהוא זוקף לזכותה של התנועה הסוציאליסטית העולמית. עד פריחת הסוציאליזם הליברליזם לא דגל בזכות בחירה כללית. יחד עם זאת ברל אומר "אנחנו בתמימות חשבנו כי זהו ערך המעלה את האדם, וכל בני האדם, ללא הבדל במצבם הסוציאלי והתרבותי, שוים בזכויותיהם. ועתה, מה היה על הערך הזה? הקיים הוא או אינו קיים?". הוא סבור בזמנו שהאדם לא בהכרח יהיה זכאי בזכויות פוליטיות בחברה, בין שהוא בעל רכוש או לא, ובין אם הוא נוטה לדעה זאת או אחרת, וזה הרי אמור להיות עיקרון סוציאליסטי מקובל ובסיסי, שלפי מיטב ידיעתו, לא מתגשם.
בעניין חופש הדיבור, ברל שואל האם התנועה מקדשת את חירות הרוח כפי שהיה מקובל במחשבה הסוציאליסטית בעשרות שנותיה הראשונות. הסוציאליסט צריך להאמין בשוויון בכל תחומי החיים, ולא רק בכלכלה, אלא גם בשוויון פוליטי, מדיני, ובשטח הרוחני. חירות הרוח גם קשורה קשר ישיר באסטרטגיה פוליטית. השאלה היא אם הסוציאליזם מוכן לפסול חופש דעות מסויימות כדי להגיע ליעדים שלו, או שהוא עושה לעיקרון חופש דעות בכל מחיר, כי זה חלק מהסוציאליזם. ברל יגיד שזה עיקרון שאי אפשר לוותר עליו. הוא עושה אבחנה מאוד חשובה ואומר "רב ההבדל בין מפלגה הקובעת בתוכה, כי דעה מסויימת רצויה או לא רצויה, ובין שיטה מדינית האומרת כי לשם ניצחונה של אידיאה אין טוב מהשתקתו הגמורה של אדם המתנגד לה".
חלק בתנועה יגידו שיש איסור חופש דיבור רק לשעה קלה, וחלק אף יגידו שדרושה דיקטאטורה לזמן מוגבל כדי להגשים את הסוציאליזם. ברל מבטל זאת, "היוכל מי לערוב כי אמנם יביא איסור זה על חופש הדיבור לתקופה מסויימת לידי חופש מוחלט לאחר כך? אני אין בי אמונה יתרה, כי את אשר ימיתו היום – יקום לתחיה אחר-כך". במקום אחר הוא אומר: "האומר 'דיקטטורה כצורת מעבר' צריך להסביר שני דברים: איך תוותר הדיקטטורה על עצמה, ואיך ישתחרר העם מדיקטאטורה בדרך של שלום". ברל אומר שלרבים מהסוציאליסטים בעולם בשבילם חירות המצפון אינה אלא אמצעי. רק אם הדבר מסייע להם מוכנים הם לתת לאחרים חופש דיבור. על היגיון חופש הדיבור הוא אומר במקום אחר: "יתכן מאוד שטוב היה כי אנשים טיפשים לא ידברו כלל. אבל אין קריטריון לחכמה ולטיפשות. ובסגרנו פיו של מישהו, איננו יודעים מה אבד לנו".

ברל בעצם מעלה כאן שאלה שמאוחר יותר הוא מתעסק איתה בפירוט- האם באמצעים פסולים אפשר להגיע למטרה קדושה? אומר הוא דבר נהדר שצריך להגיע לשני פוליטיקאים בימינו- "ומי שבענין זה חל שינוי בדעתו, צריך להסביר לנו כיצד אפשר להגיע על ידי כיעור ליופי, על ידי פחדנות לגבורה, על ידי שקר לאמת, וכיצד ייתכן ללמד זכות על חזיונות של פחדנות ועל ידי כך להגיע לגבורה". איך מגיעים מחזיונות של פחדנות לגבורה, זו שאלה שצריך להפנות לבנימין נתניהו שטורח להפחיד אותנו כדי שנהיה גיבורים.
במקום אחר ברל אומר, "השאלה שלפנינו היא אם אפשר להגיע לחירות דרך אי-חירות, לאי-אלימות דרך אלימות. זהו בירור גדול ורציני, ועל כל פנים, יש להתייחס אליו ברצינות. אינני בא לפסוק הלכות, אבל אני אומר, שלא יתכן הדבר: אדם המתחנך במשטר מסויים נושא את חידקי המשטר בתוכו, הוא נעשה חלק ממנו. איך אפשר לחנך לחירות על ידי משטר של אלימות – אני על כל פנים, איני יכול לתפוס זאת". המשפט האחרון בציטטה הנוקבת הזאת מיועדת למשה פייגלין, שאת משנתו הוא מסכם במילה- חירות. הוא רוצה זאת יחד עם שלטון עריץ על ערבים.

ברל מדבר אפילו על חירות דתית, במסגרת הסוציאליזם. עד ימי הרנסאנס, מי אשר לו השלטון, החזיק גם באמונה של העם שלו. מימי הרנסאנס, יכול המלך להתפלל כך, ואני להתפלל אחרת. אתאיסטים לפחות בתקופה של ברל היו סבורים שאם נוציא את הדת מחיינו, תהיה חסרה הסיבה העיקרית להתקוטט זה עם זה. רוב הסוציאליסטים חושבים שהחינוך הסוציאליסטי מחנך לכפירה ושהוא מחייב לעזוב את הדת. אך ברל מציין כי רבים מאנשי הסוציאליזם השתייכו לכנסיות שונות והעיקרון הסוציאליסטי קבע שכל אחד לפי מצפונו ינהג. בכל מיני מניפסטים ופרוגרמות נקבע ש"הדת היא עניין פרטי". אכן צריך לבדוק אם הדת היא אינדיפרנטית לסוציאליזם, או שרק לפי ראייתו של ברל זה כך. איני יודע אם סוציאליסט אחר יגיד אחרת.

כל עניינים אלה של חופש וחירות, ברל מעלה מחדש. הוא סבור שהחברה אינה עומדת בכלל ביעדים שהציבה לעצמה, שדווקא החברה הסוציאליסטית בארץ, כובלת אולי כמו שהליברליזם כבל כפי שטען. לצאת בביקורת חריפה שכזו שצריכה להגיע לאנשי הרוח הגדולים, ולטרוח ולדבר על הדברים לפני מדריכי הנוער שהם אינם אנשי הרוח שברל הפריד בין אלה לבין אלה, אני חושב שיש בזה הרבה גבורה, וזה מלמד הרבה על ברל האיש. עגנון כתב עליו בעיתון "דבר" עשר שנים אחרי מותו, "כשהיה ברל כצנלסון מטפל עם נער, דומה היה כאילו לא ללמד בא אלא ללמוד בא. נראה היה בעליל שהנער שנשתייר בו בגדלותו מברך לעצמו את ההלכה ומסייע מתוך כך את אחיו הקטן. ברל לא בא עליו בכיסים מלאים חכמה ותורותיו לא היו מלאות אל שוליו, אלא לחלוחית חיונית היתה נוטפת מלבו ומעלה טל של תחיה והיתה מצמיחה את נפש הנער. ואולי זה סוד השפעתו של ברל כצנלסון על זאטוטי בני ישראל".

לפני נושא הדמוקרטיה, ברל מעלה נושא שמתעתע מטבעו את כולנו. משפט-מוות. גם במקרה זה הוא אומר, הסוציאליזם זו התנועה הראשונה ששמה לה לעיקרון קדושת חיי אדם והייתה נגד משפט-מוות. אבל הוא טוען שאין כבר הזעקה המרה נגד זה. ואמנם לא דוגלים במשפט-מוות בתנועה, אך גם לא שמים זאת לעיקרון להתנגד באופן ברור. הוא מצמרר בשתי דוגמאות היסטוריות לדבר. אחת היא מימי הצאר הרוסי. כמה עשרות אסירים פוליטיים החליטו למרוד במשטר שכלאם בחבל יאקוט. הם ידעו מה יהא סופם, אבל מבחינתם לא יכלו לשתוק עוד, ורצו שבלבד שלא ייחשבו שאין תנועה, ולכן הקריבו את חייהם ומרדו עד הסוף המר. ברל אומר "מבחינה ציורית הרי יש בזה מעין מצדה שלנו". בין ההרוגים היה אחד כהן-ברנשטיין, שבהערות הספר רשום שהוגלה לחבל יאקוט פעמיים. הוא נפצע בהתקוממות ונידון למוות, והביאוהו לתלייה כשהוא מרותק למיטתו. אשתו נטליה נידונה ל-15 שנות מאסר. בנו של איש זה נהיה לסוציאליסט גם כן ונהרג בידי הבלושביקים. ברל יודע לדבר- "איני עוסק כאן בהסטוריה של הבולשביזם, ואיני פוסק אם היה צריך להרגו או לא. איני אלא מציין עובדה: כיצד אנחנו מגיבים. ובעוד שהספרות הוסציאליסטית בשעתו הייתה מלאה תיאורי אותו מעשה ודברי מחאה על רצח כהן-ברנשטיין, האב, הרי בימינו, כשנהרג הבן, עבר הדבר ללא תשומת-לב. גם בעניין קידוש המוות איננו ישרים עם מצפוננו!..." חבל שרק כמה שנים אחרי דברים אלה בא אלבר קאמי וכתב את ספרו "הרהורים על הגיליוטינה", שברל לא הספיק לקרוא.
הדוגמר השנייה היא מימי המהפכה בגרמניה בה נהרגו חמישה אנשים ידועי-שם במשך תקופה קצרה מאוד. "אבל משום-מה נודעו לעולם רק שניים מהם: רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט... מלבדם נהרג גם הוגו האאזה, אף הוא יהודי, ממנהיגי הס.ד. הגרמנית, מאלה שהתנגדו למלחמה והצביעו נגד תקציבי המלחמה. נהרג גם קומוניסט יהודי, לוינה. העבודה הזאת, שתנועת-הפועלים שכחה והשכיחה שמות, ובחרה בקדושים לפי קו פוליטי מסויים, מוכיחה באיזו מידה בוררים גם לגבי קדושים: אחד נוח לעשותו קדוש, ואחד לא... מי יודע אם הייתה רוזה לוקסמבורג מקובלת כל-כך, אילו האריכה ימים עוד שנה-שנתיים והייתה ממשיכה בביקורת שלה על המהפכה הרוסית..."

בעניין מהותה הפנימית של הדמוקרטיה, בניגוד לטעות הנפוצה שהדמוקרטיה היא שלטון הרוב, אבי את שברל אומר ואת שאישיות אחרת אומרת. כך ברל- "דמוקרטיה הוה אומר, שיש משפט שווה לנשיא ולאדם הפשוט, ושאדם בטוח מפני מאסר שרירותי. לפי מושג הדמוקרטיה אין לפתור במכת פטיש בגלגלת את הבעיה... [משמע] דברים שהחברה קובעת מראש כתריס בפני העריצות. הדמוקרטיה נותנת ליחיד אמצעי הגנה על עצמו. יסוד היסודות הוא ערך האדם, ערך היחיד, שאסור לגעת בו". בעיני רוזה לוקסמבורג, ברל מציין, דמוקרטיה היא מתן החופש לאדם לחשוב כרצונו, בין אם בהתאם לשלטון ובין אם לא, בלי לכבול את מחשבתו.

ובצורה יותר מסבירה ויותר חדה, אמר ישעיהו ליבוביץ':
"אין סילוף גדול יותר של מושג הדמוקרטיה מאשר ההנחה שהרוב מוסמך להחליט על ערכים. מה ההבדל בין דיקטאטור המחליט מה טוב ומה רע, ובין המון בני אדם שמחליטים על הדבר הזה? אנחנו יודעים, הדיקטאטור אולי הוא רשע ומטופש, אבל כל אדם יכול להיות רשע ומטופש, זאת אומרת גם הרוב של בני האדם יכול להיות רוב של מטופשים ומרושעים. ולכן המהות הפנימית של הדמוקרטיה, איננה בזה שזה שלטון הרוב, אלא זה משטר שבו הסמכויות של השלטון מוגבלות, ללא תלות בכך אם זה שלטון של יחיד או שלטון של הרוב".

משטר דמוקרטי הוא משטר שבו השלטון שם חסמים לעצמו כדי שלא יוכל לשלוט בחיי היחיד, אלא רק יארגן את החיים האנושיים. זהו המושג שכבר לרבים נמאס לשמוע אותו- מדינה דמוקרטית. ובמדינה הדמוקרטית הקטנה שלנו, חוקקו בימים אלו את חוק המשילות שמחזק את כוחו של השלטון, שיש לו יותר כח על הפרט. כל סטודנט למדעי המדינה ומי שקורא כאן יודע, שזהו מעשה אנטי-דמוקרטי לחלוטין, לא משנה כמה סיפורים יספרו לנו לפיד וליברמן.
אלו הם שלושת עמודי התווך, ציונות, סוציאליזם, ודמוקרטיה. מאוד נהניתי על הדרך לאסוף מהמקורות האחרים מחוץ לספר, ברדיצ'בסקי, עגנון, ליבוביץ', והזדהותי עם ברנר.

אני חושב שברל הוא אחד שנותן להיגיון לסדר את הדברים, ולכן קניתי אותו כאח ורע. הרבה פעמים ההיגיון תפקידו לבטל מניפולציות ודיונים מבולגנים, וברל, עגנון אמר עליו שהוא תמיד יודע לדבר על הנקודה שבמרכז, ואם בן שיחו זולג לדברים לא קשורים או מערבב, הוא תמיד יודע להחזיר את השיח לתלם ולהוציא ממנו את המירב. זה הגיוני, פרקטי, ועושה סדר שמאפשר דיאלוג וצמיחה. אשאיר כאן את הציטטה הזאת:
"אגב: כאשר אנשים קובעים להם עקרונות מוסריים או חברתיים, הרי אין פירוש הדבר שפגיעת אדם בעקרונות אלו מערערת את יסודות המשטר. נניח שנמנו וגמרו כי הכעס מידה מגונה היא. והנה אם אדם המתחנך בחברה כזאת מתפרץ, הרי אין זו פגיעה במשטר. הוא לא נתכוון לשנות את סדרי החברה, והוא לא נתכוון אלא לבטא משהו רגעי. אם, למשל, החלטנו ששום סכסוך בינינו לא ייפתר על-ידי מכת לחי, ובכל זאת יקרה הדבר, ומישהו יפגע בי, ואני אתרגז ואסטור על לחיו – הרי אפשר לשפוט אותי על כך. אבל יש הבדל בין חברה, שאדם מתפרץ בה, ובין חברה הקובעת סטירת לחי כנימוס חברתי. על זאת הויכוח".

ליסוד היסודות יורדים בהיגיון, ובשביל ההיגיון, צריך יסודות. זהו ברל שלנו, שתמיד לוקח איתו היגיון לצידת הדרך. דבקתי בזה עד עכשיו, ולכן מצאתי אינטלקטואל-אח, שדבק בזה כל חייו.

» ביקורות נוספות של יקירוביץ'
» ביקורות נוספות על ערכים גנוזים : שיחות על בעיות החינוך לסוציאליזם.