קראתי את הספרון הזה במהלך אחר צהריים אחד. זהו בעצם יומן שבו מתעדת המחברת מספר חודשים קריטיים בחייה.
בעיצומו של משבר גיל חמישים שלה, מקבל אביה, בן השמונים ושתיים, אירוע מוחי חמור ביותר. זה משנה את מהלך חייה. הטיפול האינטנסיבי באבא מקבל עדיפות ראשונה במעלה ויתר הדברים: משפחה, עבודה, חברות נדחקים אחורה.
בטיפול הראשוני באבא עשה הרופא הבכיר טעות קשה אשר בעקבותיה הפך מצבו לבלתי הפיך. הרופא לא התנצל, לא גילה עניין מיוחד וזה מאוד כואב למשפחה. בכלל המשפחה (האשה, הבן והבת) מאוד מעורבים בטיפול. הם מבקשים לעשות את המקסימום עבור אבי המשפחה ומביאים גם מומחים חיצוניים, דבר שלא מתקבל בעין יפה על ידי הצוות הרפואי במקום.
מאוד כואב לה, למשל, שכאשר שואלים לגילו של אביה והיא אומרת, התגובה היא המ...מ...כלומר, בגיל כזה כבר לא צריך להתאמץ כל כך להאריך את החיים ובעיקר לתת איכות חיים...
בנוסף, בשהייה הממושכת עם אבא, קורים למחברת דברים נוספים: בדיקת ממוגרפיה שמעוררת חרדות אך לבסוף מסתיימת בטוב, בשורה שבקרוב תהפוך לסבתא, פגישת מחזור ועוד דברים שקורים במהלך החיים. הכל מקבל עכשיו פרופורציות אחרות בגלל הקירבה של אבא לסוף.
הספר החזיר אותי שנים רבות לאחור והציף זיכרונות מן הטיפול בהורי באחרית ימיהם. המחברת כותבת בשפה פשוטה, מדויקת וללא הרבה תיאורים אך, מאחר והייתי במצבים דומים, אני מבינה היטב מה עומד מאחורי הדברים ואת עומק הרגשות והכאבים שהם מעוררים.
הספר מסתיים בתובנה מעניינת של המחברת: לאחר מה שקרה לה היא "מבינה את הצורך לשתף, למצוא הבנה, הזדהות, הקשבה. כי האדם הינו ייצור חברתי". במילים אלה היא מסיימת את ספרה.















