“דלית אורבך יודעת לכתוב בעברית עשירה, מהירה ואינטליגנטית. האם זה מספיק? אם כבר שאלתי, כנראה שהתשובה היא לא.
גם זה ספר מעין גימיק, מעין תעלומה, וזה נגמר, כשזה רע, מהר וסתמי.
שני קווים מקבילי בסיפור: אברי האדריכל השנוא, המתנשא, המוכשר, העשיר והבוגדני. לעומתו, מיגואל, הספר שעלה מאשפתות, המוכשר, החומד אשת מאפיונר. מה הקשר בין שניהם? אברי מישראל ומיגואל מבוגוטה בירת קולומביה שבאמריקה הדרומית.
כשאנו פוגשים את אברי הוא בירושלים, בפגישה שנדחתה, ובחזרה לתל אביב בב. מ. וו. המפוארת שלו, הוא מתנגש בגדר ההפרדה ומעביר זמן מה בגבס מכף רגל ועד ראש, רק לקום מזה ללא זיכרון וללמוד מחדש מיהי אשתו, מי מזכירתו, מי שותפו, מי אמו ולמה אביו גיבור החווה הסינית התאבד. גם את אחיו למד להכיר, אם כי לא חזר לעבודתו, לא לאשתו והפך לצייר חולדות.
מיגואל היה פוגש את אשת המאפיונר סרינה פעם בשבוע במלון, בחדר 234. המספר הזה חוזר על עצמו במקרים שונים שוב ושוב. כשמיגואל למד כמה סרינה סובלת מבעלה, הוא החל לתכנן חבלה בבלמים של הרכב שלו, חבלה שתהרוג את הבעל.
הביטוח של אברי אמנם שילם והרבה על הרכב הפגוע של אברי, על התאונה, אשפוז וכל הנלווה. אבל בביטוח לא היו משוכנעים שמדובר בתאונה, אלא חבלה מכוונת.
וכך נעים שני הצירים, לכאורה במקביל עד המפץ הגדול. היהיה מפץ גדול? היכן יקרה?
אם כבר ספר נפלא של אורבך, הרי הוא בדידותו של קורא המחשבות.”
