“יש בקובץ סיפורים קצרים זה עשרים ושבעה סיפורים. אני בוחרת להתמקד בשניים שנגעו בי.
הראשון נקרא "עדיין לא סיפור" ומסופר בו על גברת ששמה איה המשתתפת בסדנת כתיבה. היא מגיעה, נרגשת, למפגש שבו אמורים החברים לדון על הסיפור שלה. בכניסה קופצת עליה אחת המשתתפות ומטיחה בה ביקורת לא מפרגנת על הסיפור במסווה של "כנות". זה, כמובן, פוגע בה אך היא מנסה להתגבר ומחכה לבואו של המנחה הכריזמטי. כאן נכונה לה אכזבה נוספת: המנחה מחליט להקדיש את השיעור לנושא מן השבוע שעבר. מתפתח דיון מאוד ער אך איה אינה מקשיבה ואינה נוטלת בו חלק. בסוף השיעור אומר לה המנחה :"בשבוע הבא נדון בסיפור שלך". מיד מודיעה אחת המשתתפות שבשבוע הבא יש חג. המנחה מתקן "אז בעוד שבועיים".
מאחר ובעצמי השתתפתי בסדנאות כתיבה, הסיטואציה הייתה מאוד מוכרת לי ואף שלא עברתי חוויה דומה, קל היה לי להזדהות עם איה.
הסיפור השני נקרא "בית/דיור מוגן" ובו מסופר על דוקטור נורית בלום בת הששים ושבע המגיעה לבית הסיעודי בקיבוץ מסעף בעקבות נפילה ואירוע מוחי. הקורא מלווה את השתלבותה של נורית בלום במקום, את התאוששותה ותוך כדי כך נחשפים גם פרקים מעניינים מחייה הקודמים (לפני שהגיעה לבית הסיעודי).
גם כאן יכולתי להבין ולהזדהות מאחר וליוויתי את אמי בשנים הקשות והאחרונות בחייה כשנזקקה למטפלת ואחר כך למוסד סיעודי.
שאר הסיפורים כתובים אמנם בסגנון נעים וקריא אך חסרה בהם פואנטה שתרגש אותי או תשאיר בי חותם כלשהו. אני אוהבת סיפורים קצרים שיש בהם טוויסט בסוף המעניק לקורא תובנה חדשה ולצערי כמעט ולא מצאתי כזה בסיפורים אלה.”