בילדותי קראתי מוקדם ומהר. בקצב הקריאה שלי סיימתי את הספרים המתאימים לילדים בגיל מוקדם למדי. לאחר מכן הסתכתסכתי עם הספרניות בספריה השכונתית שמיאנו לתת לי את הספרים שרציתי לקרוא בתואנה שלא אבין אותם. מכאן שנשארו לי רק הספרים שהיו בבית. אבא שלי שאהב מאוד היסטוריה וצבא, אך למד כימיה לצורך הפרנסה, מילא את המדפים בספרים שאהב. וכך יצא שקראתי את עוז 77, אילו נוצחה ישראל, זכרונות הגנרל ז'וקוב את בטאון חיל האוויר משנת 1964 ועד בכלל, וספרים דומים. בגיל מאוחר יותר כבר מאסתי בספרות הצבאית, ומצאתי לעצמי את מקורות הקריאה האישיים שלי. אבל אני עדיין יודעת לזהות ספרות צבאית כשאני קוראת אותה.

יוסי עוזרד כותב כאיש צבא. איש צבא כותב המון על פעולה, בזמן הווה. גם כשהוא כותב על העבר הוא עושה זאת בזמן הווה, או לפחות בתחושת הווה. גם כאשר הוא כותב על רגשות ותחושות, הוא עושה זאת מנקודת מבט אופרטיבית, ומתאר יותר את הפעולות שאותו רגש גרם לו לעשות. הוא אינו מבזבז את זמנו על זוטות כמו תיאורי נוף, למשל.

אורי דולב הוא בן קיבוץ של השומר הצעיר בגליל העליון. הוא בן למשפחה ייקית, קפדנית, סוציאליסטית. אוהב את הקיבוץ, ושונא אותו, מודע לכל הקנאות הקטנוניות והשנאות האופייניות למקום קטן המאכלס אנשים עם אגו גדול. הוא יוצא לצבא, חוזר לקיבוץ, עוזב את הקיבוץ, נוטש לחו"ל, אלא שאז פורצת מלחמת יום הכיפורים והוא חוזר ברגע הראשון שהוא יכול. זה לא נשמע ככה, אבל יש גם בספר עלילה. או התחלה שלה לכל הפחות. באחד מגלגוליו עובד דולב ככתב זמני בגל"צ, והוא מוצא את עצמו מפוטר בביזיון, מואשם בהאשמות עלומות ורמוזות בלבד על לא עוול בכפו. אבל כשהפרשה מסתיימת, הוא חוזר לחייו כאילו לא ארע דבר. גם שנים אחר כך, כשהוא מגלה מי היה האחראי לעלילה הקפקאית שהסתבך בה, הוא לא עושה עם זה דבר, והסיפור ממשיך.

אז מה יש בספר? הרבה תיאורי מלחמה, הרבה שואה, הרבה חיפושים אבודים אחרי היסטוריה אבודה בקיבוץ. תנועת זמן מבלבלת אחורה וקדימה, כשבכל פעם אורי נזכר בדברים, וכותב חלק ניכר מהם כפלאשבק עד שהראש מסתחרר.מעט מאוד עלילה, וגם היא מתחילה במקום הלא נכון, ומסתיימת במקום הלא נכון.
ספר שאפשר לוותר עליו.

בילדותי קראתי מוקדם ומהר. בקצב הקריאה שלי סיימתי את הספרים המתאימים לילדים בגיל מוקדם למדי. לאחר מכן הסתכתסכתי עם הספרניות בספריה השכונתית שמיאנו לתת לי את הספרים שרציתי לקרוא בתואנה שלא אבין אותם. מכאן שנשארו לי רק הספרים שהיו בבית. אבא שלי שאהב מאוד היסטוריה וצבא, אך למד כימיה לצורך הפרנסה, מילא את המדפים בספרים שאהב. וכך יצא שקראתי את עוז 77, אילו נוצחה ישראל, זכרונות הגנרל ז'וקוב את בטאון חיל האוויר משנת 1964 ועד בכלל, וספרים דומים. בגיל מאוחר יותר כבר מאסתי בספרות הצבאית, ומצאתי לעצמי את מקורות הקריאה האישיים שלי. אבל אני עדיין יודעת לזהות ספרות צבאית כשאני קוראת אותה.

יוסי עוזרד כותב כאיש צבא. איש צבא כותב המון על פעולה, בזמן הווה. גם כשהוא כותב על העבר הוא עושה זאת בזמן הווה, או לפחות בתחושת הווה. גם כאשר הוא כותב על רגשות ותחושות, הוא עושה זאת מנקודת מבט אופרטיבית, ומתאר יותר את הפעולות שאותו רגש גרם לו לעשות. הוא אינו מבזבז את זמנו על זוטות כמו תיאורי נוף, למשל.

אורי דולב הוא בן קיבוץ של השומר הצעיר בגליל העליון. הוא בן למשפחה ייקית, קפדנית, סוציאליסטית. אוהב את הקיבוץ, ושונא אותו, מודע לכל הקנאות הקטנוניות והשנאות האופייניות למקום קטן המאכלס אנשים עם אגו גדול. הוא יוצא לצבא, חוזר לקיבוץ, עוזב את הקיבוץ, נוטש לחו"ל, אלא שאז פורצת מלחמת יום הכיפורים והוא חוזר ברגע הראשון שהוא יכול. זה לא נשמע ככה, אבל יש גם בספר עלילה. או התחלה שלה לכל הפחות. באחד מגלגוליו עובד דולב ככתב זמני בגל"צ, והוא מוצא את עצמו מפוטר בביזיון, מואשם בהאשמות עלומות ורמוזות בלבד על לא עוול בכפו. אבל כשהפרשה מסתיימת, הוא חוזר לחייו כאילו לא ארע דבר. גם שנים אחר כך, כשהוא מגלה מי היה האחראי לעלילה הקפקאית שהסתבך בה, הוא לא עושה עם זה דבר, והסיפור ממשיך.

אז מה יש בספר? הרבה תיאורי מלחמה, הרבה שואה, הרבה חיפושים אבודים אחרי היסטוריה אבודה בקיבוץ. תנועת זמן מבלבלת אחורה וקדימה, כשבכל פעם אורי נזכר בדברים, וכותב חלק ניכר מהם כפלאשבק עד שהראש מסתחרר.מעט מאוד עלילה, וגם היא מתחילה במקום הלא נכון, ומסתיימת במקום הלא נכון.
ספר שאפשר לוותר עליו.