נהדר. מקסים.
וזר לא יבין זאת.
זהו ספר למי שגדלו בקיבוץ, בגדו בקיבוץ, נטשו את הקיבוץ, מנסים למחוק אותו מעברם ואינם יכולים...
קשה להסביר את מה שהספר עשה לי, אבל לא יכולתי להניח אותו מידיי. לא בגלל הכתיבה המעולה (כי היא לא), לא בגלל העלילה הייחודית (גם לא). ועדיין - ספר שבעיניי הוא נפלא ואמיתי ומציאותי עד כאב.

שמו של הספר "קיבוץ ברלין" מביע את הרעיון שבספר האומר שלמרות שגיבור הספר אורי דולב עזב את הקיבוץ , התנתק מהארץ ובורח לברלין מסתבר שהקיבוץ "משמר הצפון" נשאר איתו תמיד והוא עמוק בלבו גם בברלין הרחוקה.
הספר כתוב בשטף כיומן אוטוביאגרפי והוא נוגע בשלושה נושאים ילדות כייפית ונפלאה של חיים יפים בקיבוץ "משמר הצפון" חיים בטבע השתובבות עם חברים והמון שמחה מצד שני השרות הצבאי קרבי כשברקע מלחמת יום כיפור (החלק הזה מאכזב כי הוא כתוב בצורה קלילה ולא אמינה כאילו מדובר באיזה מבצע ) והחלק השלישי הוא הוא נבירה בזכרונות העבר הרחוק של ההורים והמתערבבים עם זכרונות ילדות של הדור השני וזאת כדי להגיע להבנה על מהלך החיים של כל הסובבים.
בספר יש אמירה על דור המייסדים "יכול להיות חשבתי שאנחנו בני הדור השני היינו האכזבה הגדולה של המפעל החלוצי החלום הקיבוצי מתנפץ אל מול ההוה"
מסתבר שהאושר נמצא בכוס תה ביום שמש נעים ואפשר להגיד שזו בעצם המחשבה של כולנו
אהבתי את הספר

בילדותי קראתי מוקדם ומהר. בקצב הקריאה שלי סיימתי את הספרים המתאימים לילדים בגיל מוקדם למדי. לאחר מכן הסתכתסכתי עם הספרניות בספריה השכונתית שמיאנו לתת לי את הספרים שרציתי לקרוא בתואנה שלא אבין אותם. מכאן שנשארו לי רק הספרים שהיו בבית. אבא שלי שאהב מאוד היסטוריה וצבא, אך למד כימיה לצורך הפרנסה, מילא את המדפים בספרים שאהב. וכך יצא שקראתי את עוז 77, אילו נוצחה ישראל, זכרונות הגנרל ז'וקוב את בטאון חיל האוויר משנת 1964 ועד בכלל, וספרים דומים. בגיל מאוחר יותר כבר מאסתי בספרות הצבאית, ומצאתי לעצמי את מקורות הקריאה האישיים שלי. אבל אני עדיין יודעת לזהות ספרות צבאית כשאני קוראת אותה.

יוסי עוזרד כותב כאיש צבא. איש צבא כותב המון על פעולה, בזמן הווה. גם כשהוא כותב על העבר הוא עושה זאת בזמן הווה, או לפחות בתחושת הווה. גם כאשר הוא כותב על רגשות ותחושות, הוא עושה זאת מנקודת מבט אופרטיבית, ומתאר יותר את הפעולות שאותו רגש גרם לו לעשות. הוא אינו מבזבז את זמנו על זוטות כמו תיאורי נוף, למשל.

אורי דולב הוא בן קיבוץ של השומר הצעיר בגליל העליון. הוא בן למשפחה ייקית, קפדנית, סוציאליסטית. אוהב את הקיבוץ, ושונא אותו, מודע לכל הקנאות הקטנוניות והשנאות האופייניות למקום קטן המאכלס אנשים עם אגו גדול. הוא יוצא לצבא, חוזר לקיבוץ, עוזב את הקיבוץ, נוטש לחו"ל, אלא שאז פורצת מלחמת יום הכיפורים והוא חוזר ברגע הראשון שהוא יכול. זה לא נשמע ככה, אבל יש גם בספר עלילה. או התחלה שלה לכל הפחות. באחד מגלגוליו עובד דולב ככתב זמני בגל"צ, והוא מוצא את עצמו מפוטר בביזיון, מואשם בהאשמות עלומות ורמוזות בלבד על לא עוול בכפו. אבל כשהפרשה מסתיימת, הוא חוזר לחייו כאילו לא ארע דבר. גם שנים אחר כך, כשהוא מגלה מי היה האחראי לעלילה הקפקאית שהסתבך בה, הוא לא עושה עם זה דבר, והסיפור ממשיך.

אז מה יש בספר? הרבה תיאורי מלחמה, הרבה שואה, הרבה חיפושים אבודים אחרי היסטוריה אבודה בקיבוץ. תנועת זמן מבלבלת אחורה וקדימה, כשבכל פעם אורי נזכר בדברים, וכותב חלק ניכר מהם כפלאשבק עד שהראש מסתחרר.מעט מאוד עלילה, וגם היא מתחילה במקום הלא נכון, ומסתיימת במקום הלא נכון.
ספר שאפשר לוותר עליו.

אתחיל בהמלצה מה שאין לעשות בספר זה: להתיחס ברצינות לכריכה האחורית של הספר.
כל מה שכתוב שם הוא הקליפה שמכילה את התוכן, המירקם והצבע של הסיפור, הדמויות והעלילה.
הספר מדבר על הקיבוץ בכלל כפי שהוא משתקף בחיים ב" מישמר הצפון ", בעמק החולה. שהוקם על ידי יוצאי גרמניה, חברי מפ"ם והשומר הצעיר.
הסיפור משתקף בעיניים של בן קיבוץ - אורי דולב, שעובר תהפוכות , של הזדהות עם הקיבוץ, השתתפות בצבא בתפקידים קרביים, נבגד על ידי...( תגלו בעצמכם), יציאה לברלין של סוף השילטון הקומוניסטי, ותהליך של הבנה של נפשו, חברי הקיבוץ המייסדים והזרמים שעברו בתנועה הקיבוצית.
לכאורה ספר כבד, כמעט בלתי קריא.
לא כך הדברים כשמגיעים חומרים אלו לסופר מוכשר כמו יוסי עוזרד, שבונה את העלילה לבנה אחר לבנה ונדבך מעל נדבך בצורה בהירה, מקושרת היטב ומסקרנת.
הרובד הבסיסי הזה נשען על תיאור נפלא של הדמויות.
חייתי את הקשיים שלו להבין בתחילה את הסיכסוך של אביו עם אחיו( דודו של אורי דולב).
הנסיון של יוצאי גרמניה להתערות בארץ ( לדבר ולקרוא עברית), או המילחמה התרבותית הפנימית שלהם שמתבטאת בזה כי לא יזניחו את השפה של היינה ואחרים , מול אלה שאומרים כי צריך ללמוד את טשרניחובסקי, ביאליק וסופרים ישראלים .מענין כי התקופה מייצגת קיצוניות של השקפות, "זה או זה", אין "גם וגם".
הדבר הכי חשוב כי כל זה כתוב בצורה בהירה, מוסיפה לקריאה ואינה מהווה משקולת עליה.
לדעתי , הפנינים העיקריות בספר, הן , קישוטים ותאוריים של מצבים ודמויות שמוסיפים תובנות על כל מה שאמרתי קודם.
דוגמאות:
ע-219 הפרק נפתח במישפט " המוח הוא האיבר היחיד החוקר את עצמו"
ע 228 "שער ברזל ששרידי צבע צהוב סימנו את גילו"
ע 192 מה קורה לאדם שמשתקע במקום אחר כבורח ממצוקה: "כשעזבתי את ישראל, רציתי יותר מכול זמן חופשי לעצמי. בברלין הייתי משוחרר מדאגות ונותר לי זמן חופשי בשפע, אלא שלא ידעתי מה לעשות בו. חיי התנהלו בשלווה, שקעתי בעבודתי ובחולין של יומיום בעיר זרה, שקלטה אותי כפי שעשתה זאת עם אלפי פליטים מארצות אחרות"
או ביטוי " לוחם עקרונות לא תמיד צודק".
הדגמה לכתיבה קצרה שאומרת הרבה היא תיאור של "גורנישט", ניצול שואה שמכניס פתקים לארונות מתים ובזאת הוא מתקשר עם אחותו שנספתה.
על הפגישה עם נורית, הילדה / הבחורה שאהב הוא כותב ( ע 194) " מנורית הסייחה הפראית שאהבתי, נשאר שריד של עצב דהוי כבגד אחרי אלף כביסות" .
יש לעוזרד גם ביקורת והיא כתובה בהומור, ( לא תמיד מוצדקת לדעתי).( ע- 87)כשהסיירת ואורי דולב רובצים בפאיד,מתחילה הצטברות של קופסאות שימורים, הם עושים מהשימורים פירמידה, הדבר הופך את המקום ל"אתר מורשת צבאית ( ניסוח שלי), וכל יחידה בסביבה תורמת עודפי קופסאות שימורים. את השאר כדאי לקרוא לבד זה פשוט מצחיק.
גם כאן, כמו בספרים אחרים של עוזבי/חוזרי קיבוץ, הספר כתוב באהבה.
הקריאה מגלה יכולת כתיבה, עם סבלנות של ארכיאולוג לחשוף את הרבדים המרכיבים את חיי הקיבוץ והמנגנונים הנילווים לו ( מיפלגה, צבא ומדינה).
גם דמות אשר תוארה במקום מסויים בספר ומופיעה שוב, מוצגת שוב תוך איזכור קצר של מרכיבים שלה התומכים בהמשך העלילה.
הוא מנתח יפה את מנגנוני הנפש בכל דמות. הכישרון התיאורי של המחבר עוזרד מוסיף ומחזק את העלילה לכלל שלמות.
ממליץ מאוד לקרוא אותו.

בספר אולי אינו "ספרות" גבוהה אך מעניין מאוד. עוזרד נותן ביטוי לשתי תקופות בחיינו: הראשונה, העליה וההתיישבות; השנייה, ההתפכחות או ההתנערות של הדור השני. בסופו של דבר הגעגוע לשורשים גובר על ההתרחקות. הספר בהחלט מומלץ, בעיקר, לאלה שחשים קרבה לנושא הקיבוצי והצהלי.

לא התחברתי. זה אחד הספרים היחידים שהפסקתי את קריאתם ולא המשכתי. כמי שחווה כבן קיבוץ את מה שיוסי עוזרד חווה, זה פשוט שיעמם אותי ולא חידש לי דבר, מה עוד שהדמויות ברובן סטריאוטיפיות. יתכן שמי שלא גדל בקיבוץ ולא חווה את זה - ספר זה יעניין אותו - אותי זה ממש לא.

ספר נחמד.
הספר מספר על חייו של בחור/איש מילדותו בקיבוץ, מעשיו במלחמת יום הכיפורים וכל הקורות אותו בהמשך.
היו חלקים שממש רפרפתי עליהם, למשל: סיפורי קרבות והרוגים, פוליטיקה, את הרעיון הבנתי ולחקור ולחפור בנושא היה לי מיותר.
חלקים מהסיפור ממש מותחים וחלקים נמשכים כמו מסטיק.
הספר אינו אחיד. אפשר לקרוא

בכתיבה זורמת מצליח יוסי עוזרד (תוך כדי שהוא מעצבן אנשים רבים מקיבוץ מסוים, זה בטוח) לתאר את חיי הקיבוץ של פעם והתגלגלותו לכדי הקיבוץ של היום, בלי שיפוטיות מיותרת ומצליח להימנע מהקביעה המיותרת שרבים אוהבים לקבוע- "קיבוץ זה טוב!/ קיבוץ זה נורא!" ומשאיר את הקורא/ת עם מספיק מרחב למסקנות עצמאיות.
המרחב הפתוח שהשאיר עוזרד בין החיים האמתיים לבין הבדיה הוסיף רובד צבעוני ומשעשע לסיפור.
ספר מומלץ, אם כי לא אחד שאקרא יותר מפעם אחת.