ספר שמערבב את סופר העלייה השנייה י.ח. ברנר עם אפוקליפסת זומבים, נופל בהכרח תחת ההגדרה של 'קאמפ'. ובכל זאת, מי שמחפש ספר קליל או מטופש – שכול וכישלון וזומבים הוא לא הספר בשבילו. אמיר חרש התייחס לעניין ברצינות גמורה.

זהו ספר המקים לתחייה, תרתי משמע, את החבורה שהתבצרה ובסופו של דבר נרצחה במאורעות תרפ"א בבית האדום שבין הפרדסים בפאתי תל אביב, במקום בו שוכן כיום מרכז הנוער העובד והלומד על דרך קיבוץ גלויות. כחניך לשעבר בתנועה, זכורות לי ישיבות ופעולות שעברתי בחדר הזיכרון, כשדמויותיהם של ברנר, צבי שץ, צבי גוגיג, יוסף לואידור, יהודה ואברהם יצקר ניבטות עלי. קטעים מכתביהם מעטרים את הקירות.

היות וקרן אהובתי התגוררה שלוש שנים בנווה עופר, סמוך לבתי הבאר הישנים שבדרום פארק החורשות, ומקום העבודה שלי יושב בשוקן פינת קיבוץ גלויות - גם הגיאוגרפיה של הספר, מרגישה לי מוכרת מאוד. סרט אימה שנכתב על 'השכונה שלי'.

הספר כתוב כך שאמיר חרש משמש רק 'המביא לבית הדפוס' של כתב יד מסתורי שהגיע לכאורה לידיו. של ברנר – לא ברנר שלנו, אבל ברנר 'כלשהו'. והכתיבה אכן ברנרית מאוד, בשפה ובתכנים. מלאה בהתלבטות קיומית, ביקורת עצמית ולאומית, שאלות על מהות החיים – וגם על חיים ראויים, חיים שאינם חיים, חרבן, ניוון ותחייה... דברים שזומבים בהחלט יכולים להשתלב בהם, גם אם באופן מפתיע. הם עוד דרך לבחון את הגבול שבין חיים למוות, בין קיום ריק לבין חיים בעלי משמעות.
אחת הביקורות הקבועות על ז'אנר הרומנים ההיסטוריים, הוא הערבוב שבין בדיה למציאות. החירות אותה נוטל הסופר להכניס מילים בפיהם של אנשים אמיתיים שכבר אינם, או לרקום תוכן למערכות יחסים שלא היה חלק מהן ולא הכיר באמת. במובן הזה, אני חושב שחרש עלה כאן על משהו – הוא עוסק בדמויות היסטוריות שניכר שהוא אוהב ומעריך, ומכניס מילים לפיהן, אך ברור לקורא שהכל בדיה ושהצמידות לאמת ההיסטורית מוגבלת לנקודות ואנקדוטות מסויימות. פשוט משום... ובכן, שמאורעות תרפ"א לא נגרמו בשל מתקפה של מתים-חיים.

בסופו של דבר, נדמה שהזומבים הם רק התירוץ. מתחת לדם ולאימה מסתתר עיסוק בשאלה הברנרית הגדולה של ה"אף על פי כן" – איך ממשיכים לחיות, ליצור ולקוות למרות הכישלונות, השכול, הייאוש והספקות. אולי משום כך, מופרך ככל שיהיה, החיבור בין ברנר לזומבים דווקא עובד.

(הביקורת פורסמה בכתבת המלצות ספרים של חברי מערכת דבר לקראת שבוע הספר 2026: https://www.davar1.co.il/682483/)

קראתי את הספר ומיד התיישבתי לכתוב את הערך על עטרה שטורמן בויקיפדיה....

נהדר! עולם פנטסטי ומקומי לעילא ולעילא.

גם הפעם דיאנה בארון מצליחה לעשות מדע בדיוני 'ישראלי' במלוא מובן המילה, כפי שעשתה כבר בספרה הקודם 'המתקן'. בספר הזה, בארון טווה עלילה שמצליחה לגעת בשאלות כבדות של עוני, הגירה, צדק חברתי, יחסי משפט וחברה. היא עושה את זה בדרך רגישה ומסקרנת ששואבת את הקורא פנימה.

אריבון עזב את הפריפריה הצרפתית ואת משפחתו הפועלית, משום שנדחק מהסביבה החברתית בה גדל על רקע נטייתו המינית. את הקריירה שלו עשה בניתוח של תצורות הדיכוי של להט"בים. אולם מותו של אביו מביא אותו לבחון מחדש, גם את ההיבטי הדיכוי המעמדי שחווה, ושבאו לידי ביטוי בין היתר בתחושת הצורך 'להסתיר' את הרקע בו גדל מסביבתו האינטלקטואלית. מספר המון על התהליכים שעבר 'השמאל' מהסתכלות מעמדית לשיח זהויות - וההתרחקות בין אותו שמאל לבין מעמד העובדים שהלך ונמשך ימינה. מרתק ומלמד.

ניגשתי לספר במידה מסויימת של חשדנות. משהו בנוכחות התקשורתית של גודמן, משדר איזה עודף ביטחון - למרות שבתכל'ס חלק מרכזי ממה שיש לו להגיד, זה שאנחנו צריכים כולנו להיות מעט פחות בטוחים בעצמנו. הספר כן מפרט היטב ומצביע על ההיגיון שיש בטענות מנוגדות של מחזיקי עמדות שונות בחברה הישראלית ביחס לסכסוך ולשטחים (למעט אולי, לטיעון המשיחי שבאמת, קשה לאמוד אותו בהיגיון). הוא מציג את המתח האינהרנטי שבין האיום הדמוגרפי-דמוקרטי שבהמשך ההחזקה בשטחי יהודה ושומרון, על האתגרים המוסריים הנוכחיים שלה ובעיקר על האיום מפני מציאות שבה נהפוך למיעוט במרחב ששולט על רוב גדול. מנגד, הוא מציג היטב גם את האתגר הביטחוני והאמת הפשוטה שללא השליטה בהר (ולמצער, בבקעה המחברת את ההר למרחב הערבי הגדול), ישראל אינה בעלת גבולות ברי הגנה וקיומה עשוי להיות מאויים.

אני חושב שהספר כן עשה לי סדר. הוא בוודאות מעניין ומורכב. מעלה שאלות קשות ומשרטט - לא פתרונות לסכסוך הישראלי פלסטיני, אבל כן חלופות לעיצוב השיח הפנים ישראלי על האיומים הקונקרטיים על קיומה של מדינת ישראל. בקיצור, למרות הדימוי שאולי יש, אני בהחלט ממליץ.

קראתי את הספר רק אחרי שהכרתי את בלה חבצקין עצמה ואת האמנות הפלסטית שלה, שגם היא עוסקת בשאלות של הגירה, זהות, פנימיות וחיצוניות - בין היתר תערוכה שבה 'הלבישה' חבצקין את אבריו הפנימיים של האדם במגוון בגדי 'אופנה עילית'. הספר עוסק גם הוא בשאלות כאלה - מעבר בין תרבויות, בין מערכות ערכים. מעבר שיש בו מימד אקטיבי, מחיפוש זהות לעיצוב זהות, שמתכתב גם עם הביוגרפיה של המחברת והמקצוע שלה כאמנית יוצרת, מעצבת במה ותלבושות. נהנתי מאוד. ספר אינטימי מאוד ונוגע.

ראשית על הספר עצמו: על אף שמדובר בספר לא פשוט לקריאה, אני חושב שזה ספר מלמד מאוד שחלקים ממנו, בעיקר אלה בהם נתקלתי בימי בתנועת הנוער ובצעירותי, השפיעו השפעה רבה על מי שאני ועל איך שאני בוחר להיקשר לאנשים אחרים.

באשר לתרגום החדש של אהרון פלשמן - הוא בהחלט עושה חסד עם הספר והופך אותו נגיש יותר. אומרים שהתרגום הקודם של צבי וויסלבסקי היה אפילו יותר מעורפל מהמקור הגרמני של בובר, שמלכתחילה נכתב בשפה מליצית. התרגום החדש של פלשמן הרבה יותר נגיש לקריאה גם מהתרגום של יהושוע אמיר מ-2003. עם זאת, הוא מחליף כמה מושגים שעלי לפחות היו חביבים מהתרגומים הישנים ואני מניח שיחסרו למי ש'גדל' על הגרסאות הישנות (המילה 'זיקה' למשל הוחלפה ב'קשר'). בכל מקרה אני ממליץ לגשת לספר בתרגום הזה, וחושב שפלשמן עשה שירות חשוב בהנגשה של בובר לקהל.

למהדורה הזו נוספו גם נספח של המתרגם, ונספח מרתק על יחסו של בובר לבודהיזם והקשר בין הגישה שלו לגישה הבודהיסטית.

סיפור שהוא לא פחות ממטורף. הגעתי לסיפורו של ד"ר דניאל דנה דרך כתבה שכתבתי על קשרים בין אירנים וישראלים. לאחר שראיינתי את דנה, חשתי צורך לגשת ולקרוא את סיפורו (וגם כתבתי עליו ערך בוויקיפדיה). בהחלט סיפור לא יאמן.